"לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער, להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר ,"המילים האלה מתוך השיר 'ירח' של שלמה ארצי, מהווים תשתית לכתיבה שלי היום. לא כתבתי שלושה שבועות שהיו בהם דברים טובים מאוד, והיה בהם גם כאב גדול על פטירתה של חמותי אילה, אמא של אריה. היא בחרה להיפרד מהעולם בתשעה באב. נשמתה הייתה מחוברת לעם ישראל ולארץ ישראל ובוודאי שהיום שבו חורבן הבית – בית המקדש, היה תשתית מהותית בחייה. זכיתי בחמות שהייתה ילידת הארץ (משושלת של הרבה דורות), תלמידת חכמים שידעה תורה, הייתה אם שכולה ממלחמת שלום הגליל ואשת חיל. "כל חייה זכתה שבטח בה לב בעלה, דרשה צמר ופשתים, ועשתה בחפץ כפיה, ידיה שילחה בכישור וכפיה תמכו פלך, מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל, רבות בנות עשו חיל, והיא עלתה על כולנה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל".
חווינו תהליך פרידה ממושך מסבתא אילה, היא חלתה לפני 5 שנים אבל החזיקה שנים רבות בגבורה את החיים עבור סבא שלמה, ומשנפטר הוא לפני ארבעה חודשים הסכימה היא לשחרר. יוסי ז"ל ושלמה עשו לה קבלת פנים בשמים. עכשיו יוסי זוכה אחרי 35 שנים לאמא ואבא. נפרדתי ממנה בתודה על האמהות, על הסבתאות, על כל מה שתמיד הכינה ונתנה באהבה ועל מה שהייתה עבורי וגם בתודה על אריה שזכיתי בו.

לא קל לסגור תוך ארבעה חודשים פרק של בית והורים. זה לא חורבן. זו סגירת פרק של דור. והבית שהקימו חי ותוסס וממשיך את השושלת.
ואני – במילותיה של יונה וולך:
"אילה, מה לי ולה?
אלא צוקי ליבי.."

והימים שהיו בין ט' באב לט"ו באב – ימים שבהם מהלכים להם הבוצרים בכרמים ומתחילה תנועת המחולות, (הצילום בתודה לחמדת כלתי. צולם בבציר שנערך באחד הלילות השבוע בזן מיוחד של ענבים).

היה גם הרבה טוב. חוויתי לפני שלושה שבועות תחנה מכוננת במסע חיי, במיוחד בכברת הדרך של הגלריה, בפתיחה של התערוכה 'במקום הייתי' של האמן יגאל צבן. הגיעו לפתיחה 189 איש (מישהו ספר), מכל הארץ. זו הייתה פתיחה מאוד מיוחדת ומרגשת עבור יגאל, עבור חיה גרץ רן המורה של יגאל ובמיוחד עבורי. למי שמלווה אותי בכברת הדרך של התגשמות החלום של גלריה אורייתא, יודע כמוני להעריך איזו התרגשות גדולה הייתה במקום הזה. התערוכה באמת מצוינת ובשבוע הבא אנחנו עורכים מפגש אמן ושיח גלריה, עם יגאל צבן האמן, עם האמנית והמורה חיה גרץ רן ואתי האוצרת. המפגש יתקיים אי"ה ביום חמישי כ"ה אב תשע"ז, 17.8.17 בשעה 20.00 בגלריה אורייתא בהושעיה. ראו בזה הזמנה אישית. במפגש זה, יגאל יתייחס למקורות יצירתו, השפעת מפגשי הילדות עם ציירי צפת הקנונים. על חיפוש אמירה אמנותית אישית ותהליכים מרתקים שעבר מאז ימיו כילד במשפחה דתית, בצפת .

וטוב נוסף שהיה – היו קבוצות של סדנאות מרגשות. קבוצה משפחתית של סבא וסבתא סווידלר, שחגגו עם ילדיהם ונכדיהם – 27 איש. וקבוצה אחת של נשים שהגיעה שוב לאחר שש שנים. הן הגיעו בזכות שאולה רובין שמובילה את הקבוצה למקומות שונים אחת לחודש. 'שישי בשבילי' כך נקראת הקבוצה. הן הגיעו שוב כי לא שכחו לרגע כמה היה מעולה כשהיו לפני שש שנים. ואני שמחתי בהן מאוד. אני יודעת שלסדנאות שלי יש ערך מוסף, בזכות החיבורים שאני מביאה לסדנאות, אבל פתאום קיבלתי לכך הד ואפילו לאחר כל כך הרבה שנים. הן היו אחת מהקבוצות הראשונות שהגיעו אלי עוד אפילו לפני שפתחתי את הגלריה.
ובקיץ הזה שכתבתי על זרעי הקיץ שהוא נותן בי – יש בו זרעים משמחים ויש בו גם זרעי כאב.
אתמול היה טוב ויהיה גם מחר…

שנזכה לשבתות של נחמת הלב, ליאורה

לפני חמישים שנה, הייתי ילדה בת שמונה וחצי. מלחמת ששת הימים הייתה עבורי חוויה שנחרתה עמוק בזיכרון. אמנם גרתי בגבעתיים ולא באחד מקווי הגבול, אבל שמענו את המטוסים. עשינו האפלה על פנסי המכוניות ועל כל מנורה בצבע כחול ומתחנו ניירות דבק על חלונות הבית.
אבי היה בצבא, וסבא וסבתא שלי באו לגור יחד אתנו בימי המלחמה. אז היינו שלושה ילדים, אחי אביב שהיה בן שש וחצי ובועז שהיה בן שנה.
ואני כל כך דאגתי.
דאגתי במיוחד כשהייתה אזעקה והיה עלינו לרדת למקלט מגובה של שלוש קומות.
דאגתי אנחנו נספיק לרדת מהר ואם סבא שלי יספיק להצליח לרדת עם אחי על ידיו עד למטה במיוחד בשעת לילה. ובכלל החוויה של שהות במקלט ציבורי!
הרגשתי שהמלחמה הזו הייתה עבורי מלחמה על הבית מבחינתי.
אני מעלה את הזיכרון הזה כי פגשתי כמה אנשים לאחרונה והיה מעניין לשמוע איך כל אחד זוכר את הרגעים האלה לפני חמישים שנה.
ואחר כך הייתה חווית הזיכרון של ירושלים. של העיר העתיקה שהלכנו בה בהתרגשות גדולה.
זוכרת גם טיולים משפחתיים בדרך בית לחם ובדרך חברון.
ומהו הקסם הירושלמי שאני רוצה לספר עליו?
לפני כשבועיים הייתי בערב השקה לספר חדש. שם הספר 'קסם ירושלמי' ומה שמשמח אותי לספר שהסופרת שכתבה את הספר היא עידית שכטר פייל. לא תאמינו אבל הייתי מחנכת של עידית לפני כ28 שנים ומאז אנחנו קשורות. ואני פשוט גאה לספר לכם, ביום המרגש הזה על הספר שעידית כתבה באהבה רבה ובהקשבה ובחיפוש של הרבה פרטים שלא ידועים לנו על אתרים, פינות חמד ושבילים חדשים בירושלים של עכשיו. נהניתי לשמוע אותה מספרת על חלק מהמקומות האלה בערב ההשקה. ירושלים מתחדשת. גם מבחינת התחדשות אמנותית במבנים שקיימים שנים רבות שיש להם סיפור משל עצמם. גם בשבילי הליכה רגליים כמו פארק המסילה, שביל הלאום, בית הנסן, תחנת הרכבת הראשונה וגם בפארקים שונים. ספר שהוא טיול בתנועה בעיר שחקוקה באבן אבל גם מתחדשת תוך כדי תנועה. אז כמובן שאני ממליצה מאוד גם על הספר וגם על הסופרת.
עכשיו אתם יודעים שצילום הפתיחה של הבלוג הוא מספרה של עידית.

הצילום מנחל אוג / יואב אגמון.
השבת נתחיל לקרוא בספר במדבר. ולמה ממדבר מתנה?
כמו שקראתם, יצאתי לפני שבוע לצום המיצים. צום שהוא תמיד חוויה בגוף, בנפש ובנשמה. בימים אלה, שהם ימי ספירת העומר וספירת הימים והשבועות לקראת מתן תורה שיהיה בשבוע הבא, להיות במדבר זו הייתה עבורי מתנה גדולה. המקום הכל כך חשוף ונטול ירוקים ומים ועם זאת עוצמתי מאוד. פשוט מעורר השראה. וכך ניתן בהחלט להבין מדוע ניתנה תורה דווקא שם. גם תהליך הצום מבקש להשיל מעצמנו הרגלים ורעשים מיותרים ומבקש מקום יותר שקט בגוף ובעיקר בנפש. וקיבלתי כמה מתנות בשהות הזו בצום. במקום הנמוך בעולם (אלמוג, ליד ים המלח) ומשם אפשר רק לעלות. ומשם מקבלים תורה פנימית ועמוקה.
שני עקרונות משמעותיים עבורי בצום והם משיקים זה לזה.
האחד שחשוב לפנות על מנת ליצור מקום חדש להתחדשות. זה נכון לגבי חפצים וכמובן כלפינו כבני אדם.
והעיקרון השני – שהצמצום בונה אותנו. לכאורה כשאנחנו חיים בעולם של אינסוף גירויים, דימויים חזותיים ורעשים רבים – למה לצמצם?
אז כן. חשוב לצמצם כי אחרת לא ניתן לצמוח ולהתחדש.

ספירת העומר היא ספירה שלכל שבוע בה יש מהות אחרת מתוך עשרת הספירות שבקבלה. מתחילים בשבוע של חסד, ממשיכים בגבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומסיימים בשבוע של מלכות. זהו שבוע האחרון לספירה וזהו שבוע של מלכות.
שמחתי שהספירה המיוחדת ליום ירושלים יצאה חסד שבמלכות. שניהם מתאימים לעיר הזו.
ואני מבקשת לברך את כל בני משפחתי החוגגים ימי הולדת – שתזכו תמיד שחסד ומלכות יהיו מנת חלקכם בכל יום.

שתמיד נזכה לירושלים עוטפת אור ושל זהב,
ומאחלת לכבוד שבועות שהוא בבחינת מלכות שבמלכות,
חג שמח,

חודש טוב ושבת שלום,
ליאורה

לפני שבועיים פתחתי את התערוכה 'מרחבים של אור' של סילביה בר-עם. זו הייתה חוויה מיוחדת. הגיעו אורחים ממקומות שונים בארץ ששמחו את שתינו מאוד. האורחים, מתחומי דעת שונים, העשירו מאוד את שיח הגלריה שהתקיים עם האמנית. ומעבר לפתיחה הזו בגלריה אורייתא חוויתי כמה אירועים תרבותיים.
אני מאוד אוהבת את השירים שכותבת חלי ראובן, היא משוררת מכל הלב ובגובה העיניים. לפני כמה חודשים, כשחיפשתי כיצד לרכוש את ספרי השירה שלה, גיליתי שהיא עורכת מופע שירה. ידוע שכל מופע שלה נמכר מיד כשהוא יוצא לאור ולכן מצאתי את עצמי בחודש פברואר רוכשת 5 כרטיסים לחודש מאי לנשות המשפחה. סיפרו שהמופע הוא מופע התרמה לארגון שנקרא 'מעגל נשים'. גיליתי שיש ארגון כזה והוא בינלאומי ועושה עשייה חברתית לשינוי מציאות לטובה יותר.
מאוד התרגשתי, לגלות שוב עד כמה מעשים טובים נעשים בעולם.
ובמופע עצמו סיפרה חלי על סדנת כתיבה שהיא עשתה עם אסירות בכלא נווה תרצה. מרגש כשלעצמו. בוודאי אתם שואלים מיהי חלי ראובן? משוררת, מאמנת ומנחת קבוצות. היא ראש תחום הכשרת מאמנים בפסיכולוגיה חיובית במכללת רופין. היא הוציאה כבר 3 ספרי שירה והיא מדהימה בכתיבה שנוגעת בנימי הנפש. במופע היא גם שרה ויש לה נגניות מעולות ששרות יחד אתה. ואיזו אהבה יש בה לאנשים ונשים. היא מספרת במופע גם את כברת הדרך שהיא עברה ועוברת שבעצם מתוך קשיי הדרך צמחה לה כתיבת השירים.
בחרתי להביא שיר אחד מקסים בעיני שמתחבר לו במיוחד ומוקדש באהבה בחודש זה שבו אמי וחלק מבני משפחתי חוגגים יום הולדת. וכמו אמא של חלי גם אמא שלי בטוחה שמרק עוף הוא בריאות לגוף ובעיקר לנפש ושמרים עם קינמון – הם המצע שעליו אמי גדלה וגם אני מאז. זה עושה שמחה לנפש.
הנה לפניכם:

שני ריחות הברית
"תמיד תדאגי
שבבית שלך יהיה ריח של אוכל,"
אמרה לי אמא
ותפרה את העוף מסביב לסיפור חיינו,
"כל אישה, גם עם ידיים הפוכות
יכולה לשים שני ריחות בבית שלה,
זה עושה ילדים בריאים,
חיים
שלי,
שני ריחות תמיד תדאגי שיעמדו במטבח,
שימלאו את החדרים
ואת הלב
של הילדים שלך:
ריח של מרק עוף
זה נותן ביטחון בנשמה,
וריח של שמרים עם קינמון
זה עושה שמחה לנפש,
ילדים צריכים ריחות
לגדול איתם
צריכים ריחות ללכת אחריהם
להתגעגע אליהם
ילדים צריכים ריחות
לשמור בתוכם את הזיכרונות
לעשות להם מחשבה טובה
ילדים צריכים ריחות
לקחת איתם
כשהם יוצאים מהבית,
וריחות שיהיה להם תמיד לאן לחזור,
ילדים צריכים ריחות
למלא את החללים והנקבים
שלהם,
שהריח יעלה בהם כמו
ניגון חלילים
כמו
שעולה אהבה מכפות הרגליים,
ילדים צריכים ריחות
ונשמה באפם"
"תנסי",
היא אמרה
ובידה הימנית חיממה את התנור
"תראי איזה ריח קודש
יבוא לך בילדים"
באותה נשימה
הכניסה לתנור
את המגש
"שאלוהים ייתן לך כח
למלא את שני
ריחות הברית" מתוך ספר השירה של חלי ראובן 'שני ריחות הברית'.
ואני מוסיפה אמן על התפילה שמסיימת את השיר של חלי.

נכחתי גם בפתיחה של תערוכה שהתקיימה בסטודיו של האמנית נחמה גולן בדרום תל אביב. תערוכה מצוינת. נחמה הפכה את כל הסטודיו. היא בחרה בנייר אלומיניום שבו היא כיסתה את רוב העבודות שלה. ההשראה מנייר הכסף שבו היא מכסה את השיש בביתה בימי הפסח. אמירה שנוגעת ומתכתבת עם ה'חמץ'. מה מסתירים ומה מגלים. באמת תערוכה מרתקת.
נהניתי לראות שהעשייה האמנותית בתל אביב, יום חמישי בלילה, חיה ופועלת.
לשמחתי נכחתי גם בהשקה של ספר חדש שאת הפרטים עליו ועל מי שכתבה אותו אני שומרת לעוד שבועיים.

בשבוע הבא מתכוננת לצאת לצום המיצים, החוויה ההוליסטית שמאפשרת ליצור מרחב בנפש בזכות היפרדות מאוכל. מי שרוצה פרטים נוספים, אשמח ליידע.

מאחלת שבת של שלום, עם ריחות שיהלכו בנפשכם,
ליאורה

הימים האלה של הכנות לחג פוגשים אותי במקומות שבהם אני מרגישה שמחה מאוד כי אני אוהבת את החג הזה מילדות, אוהבת את כל הניקיונות ועשיית הסדר והדיוק של מה באמת נחוץ לי ומה אפשר להעביר הלאה. ואוהבת את ההתחדשות. השנה מתחילה מניסן.
אך מעבר לכך הנפש עדיין מטולטלת מחווית האובדן המשפחתי. אנחנו השנה נחגוג את ליל הסדר בבית ההורים של אריה עם חלק מילדינו ובני משפחה נוספים.

וההכנות מה הן אומרות?
– עשו את המצופה מכם, אבל גם צאו למרחבים חדשים.
התאמנו ביציאה מעבדות לחרות "בקטן", כדי שבערב החג תהיו מסוגלים לצאת "בגדול".
תחושת חג היא לא מלבוש שעוטף אותנו או גלימת קסם שמעבירה אותנו בזמן. תחושת חג היא יצירה פיזית ונפשית, המחברת בין חלקים שמרכיבים אותנו ושרויים בדרך כלל בפיזור, נפשי, פיזי, תרבותי, רוחני.

אז לכבוד החג שאני אוהבת בחרתי לכם כמה אמירות שמשמעותיות עבורי בחג הזה.
מקווה שידברו גם אליכם.

יוצאת ממצרים / חגית אקרמן (מתוך ההגדה של 'ניגון נשים')

לֹא בְּיָד חֲזָקָה
וְלֹא בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה
וְלֹא בְּמוֹרָא גָּדוֹל
וְלֹא בְּאוֹתוֹת
וְלֹא בְּמוֹפְתִים
אֶלָּא בְּהִסּוּס,
בִּצְעָדִים קְטַנִּים,
בְּהוּלַת חֹשֶׁךְ
בְּרֹךְ
וּבִדְבֵקוּת
וּבְכַוָּנָה
וּבְדִיּוּק
וּבְאַהֲבָה
נוֹשֵׂאת סִימָנִים קְטַנִּים
כְּמוֹ קִמְטֵי הַזְּמַן הָעוֹבֵר,
וְחִלּוּפֵי עוֹנוֹת,
גּוּפִי הַמִּשְׁתַּנֶּה,
פְּנִינֵי גַּעְגּוּעַי.

יוֹצֵאת מִמִּצְרַיִם.

ועוד קטע אחד שבחרתי לכם מיני רבים.
את הקטע הזה פרסמה סיוון רהב מאיר לפני שנה והוא כל כך אמיתי ונוגע ולחשוב שבחור צעיר כתב אותם, ממש מפעים בעיני.
וכך כותבת סיון: "ערב פסח. בדיוק כשחשבתי מה לכתוב ב"חלק היומי" לקראת פסח, על יציאה מעבדות לחירות, הגיע הטקסט הבא, שאין מתאים ממנו:
"שלום סיון, שמי ישי תורג'מן. שלשום התקיימה בהר הרצל האזכרה לאלירז פרץ, ובאישורה של מרים פרץ אני מעביר לך מכתב שהתגלה רק לאחרונה. הוא הוקרא באזכרה וריגש מאוד את כולם, שלא הכירו אותו. זהו כתב ידו של אלירז, הוא כתב את הדברים לעצמו בעיפרון, בסוף השנה הראשונה במכינה הקדם צבאית בעצמונה. הכותרת היא 'פרידה משנה א' – תשנ"ח".
אז הנה רק חלק מהמסמך שצורף, שכתב לעצמו הנער אלירז: "הדבר שהוא בין הקשים ביותר שיש, הוא לזכור מי אנחנו ומה אנחנו. זה יישמע לכם מוזר, אבל אנחנו יכולים לקום בבוקר ולשכוח. לשכוח את מי אנחנו ולשכוח למה קמנו. זו לדעתי העבודה הקשה ביותר שיש, כי כשאנחנו שוכחים מי ומה אנחנו התוצאות הן שאנחנו מתחילים לטחון מים, להתבאס, לאבד עניין בחיים, לבזבז כוחות, להתעייף, לרוץ סביב עצמנו, ואז אנחנו מתברברים, מאבדים כיוון ומתחילים לחיות בדמיונות. בסופו של דבר אנחנו מפסיקים לחיות את החיים שלנו והופכים לרובוטים חיים, חיים של אנשים אחרים, מחשבות אחרות, בקיצור, אנחנו לא חיים. למה דבר כזה קורה? משתי סיבות: אנחנו לא זוכרים את מי ואת המה. מי – זה הכלים, כלי העבודה שניתנו לנו במתנה בלידתנו ואלה שרכשנו במהלך חיינו. מה – זו המהות של החיים שלנו, הדבר שהוא מרכז חיינו, שכל כישרונותינו ויכולותינו צריכים להיות רתומים אליו. למשל – נשק לא מאופס, מלוכלך, ישן, חלוד ובלי נוקר. כדי שהכלי הזה יירה צריך לנקות אותו, לאפס, להסיר את החלודה, לשמן ולשים לו נוקר. אותו דבר אנחנו. דבר ראשון צריכים להתנקות, להסיר את הלכלוך, את השטויות שדבקו בנו. וכמו בנשק, בהמשך צריך להסיר את החלודה – לרדת לפינות הכי חשוכות, לעשות חשבון נפש ולהסיר כל מכשול שבא ממנו או מסביבתנו. צריך לשמן –לתת את האפשרות לזרום עם המידות, עם ההחלטות שהחלטנו, ושלא יהיו לנו מעצורים. צריך לאפס – להתמקד במה שעכשיו צריך, שתמיד נהיה מוכנים למה שצריך לעשות. ובסוף, לשים נוקר – זה האומץ לעשות את מה שהחלטנו בחדות ובעוצמה. ואז אנחנו מוכנים… להיות בנים לאומה הישראלית, היהודית, בכל תחום, בכל מצב, מאז ועד עולם. בירור הזהות הזה נותן לנו מרץ, חשק ורצון לחיות, נותן משמעות לחיים שלנו, נותן לנו לחיות את מה שאנחנו באמת, ולא את מה שמכתיבים לנו את חושבים עלינו. זו משימה קשה אבל אנחנו בכיוון. נמשיך, נשנס מותניים, נתנקה ונסיר מעלינו את המכשולים והמחסומים. דרך זה נבין גם מה הכיוון, מהי המגמה שאליה אנחנו שואפים. בשם ה' נעשה ונצליח, אלירז'".
מאחלת לכל אחד מכם שתזכו לחירות ביציאת מצרים הפרטית שלכם.
וחג שיהיה עם הרבה שמחה בלב,

ליאורה

הציור בפתיח של חיה אברהמי, חברה טובה מאוד שלי מניר אליהו,

ערב שבת ולקראת פורים בחרתי להביא כמה משלוחי מנות. בזכות הרב קרליבך המשלוחים הגיעו אליי. המשלוחים לא ארוזים עם מוצרי אכילה, אבל אני מרגישה שיש בהם מהות. שמחה להעניק ולהעביר אותם הלאה.
הרב קרליבך כותב שבפורים, הכל הוא ברמה של סיפורים. אפילו כשאני שיכור, ואני אומר לה' כל מה שלא בסדר בלבי, אני אומר את זה בצורה של סיפור. בכל אופן, פורים הוא החג הגדול של הסיפורים; אתה צריך להיות ממש שיכור כדי לספר את הסיפור שלך לאלוקים.

המשלוח השני הוא סיפור יפה, סיפור על בחירה, על שינוי בדימוי העצמי ומתוך כך להתבונן אחרת על מציאות החיים.

פנחס, עני מרוד ובעל חובות גדולים, בא בפורים אל רבו, ר' ישראל מקוז'ניץ.
מצב רוחו היה ירוּד, וכשפנה אל הרב אמר לו בלחש, "פורים שמח."
השיב לו ר' ישראל, "ר' פנחס, בכל העיר כולה אין לי חבר טוב ממך. כיצד זה אתה בא לברכני ב'פורים שמח' ואינך מביא לי משלוח מנות?"
לפנחס אשר סבל, כאמור, מחסרון כיס, לא היה כסף אפילו בשביל אוכל למשפחתו, ובוודאי לא בשביל משלוח מנות לרבו.
"רבי," השיב פנחס, "אני אוהב אותך יותר מכול והייתי רוצה להביא לך משלוח מנות, אבל איך אוּכל? הרי אין לי כסף…"
ענה לו ר' ישראל, "הדבר הראשון שאתה צריך לעשות הוא ללמוד איך לומר 'פורים שמח'. אתה צריך לומר בקול רם וחזק: 'פורים שמח'!"
פנחס אמר בקול חלוש, "פורים שמח…"
"לא, לא כך! נסה שוב, ככה: 'פורים שמח'!" אמר הרב בקול רם מאוד.
"פורים שמח," אמר פנחס כאדם האומר ברגיל "בוקר טוב," והמשיך לומר את הדברים בקול רם יותר ויותר, עד שלבסוף אמר בקול רועם כארי: "פו–רים ש–מ–ח!"
הרב היה מרוצה. הוא פנה לפנחס וביקש, "עכשיו הייתי רוצה שתביא לי מתנה לפורים. הבא לי משלוח מנות."
פנחס יצא לרחוב והחל קורא בקול: "פורים שמח!", "פורים שמח!". אחר כך נכנס לחנות המכולת והמשיך לקרוא בקול: "פורים שמח, פורים שמח!".
לבסוף פנה אל בעל החנות ואמר לו: "שמע, אני יודע. אני חייב לך כסף כבר עשר שנים. אבל הפעם אני מבקש שתיתן לי בקבוק יין משובח ביותר ופירות, כי אני רוצה להביא לרב מתנה נאה לחג הפורים."
משהו בדיבורו של האיש גרם לבעל המכולת להגיש לו מיד בקבוק יין משובח ופירות.
פנחס הביא את המתנות לר' ישראל וזה אמר בהתפעלות, "זהו משלוח המנות היפה ביותר שקיבלתי אי פעם לכבוד חג הפורים!"
בדרכו הביתה חשב פנחס: הבאתי לרב מתנות יפות כל כך ואילו אשתי וילדיי מחכים לי בבית ואין להם מה לאכול… יהיה זה נאה אם אביא גם להם משהו…
הוא חזר למכולת, נכנס וקרא שוב בקול: "פורים שמח, פורים שמח!" ואז הוסיף ואמר לבעל החנות, "אני צריך מתנות גם עבוּר משפחתי. איני יכול לחזור הביתה בידיים ריקות בערב החג."
פניו קרנו עד כדי כך שבעל חנות המכולת נלכד במראהו ושכח לו הכול, את החוב מהעבר ואת מחיר הקנייה עבור הרב, והעניק לו פירות ויין וכל מיני מעדנים ודברי מתיקה.

פנחס עשה דרכו הביתה וחשב לעצמו: עוד מעט אגיע הביתה והכול יהיה כרגיל – אשתי תתחיל לצעוק והילדים לא ישמעו בקולי…
בית עלוב היה לו, לפנחס. אבל הפעם הוא נכנס לביתו, חש כארי ורעם בקול גדול: "פו-רים ש-מ-ח!"
אשתו הביטה בו. הוא נראָה שונה מאוד מהרגיל. ופנחס קרא שוב בקול גדול: "פורים היום! אנחנו צריכים לחגוג!"
הוא חש אל השולחן וערך סעודה מפוארת לאשתו ולילדיו, ובמהלך הסעודה סיפר להם את סיפור הפורים.
מאותו יום ואילך השתנו חייהם של פנחס ובני ביתו ללא הכר.
קהילת 'אמהות עם מהות' שאני שותפה לה כבר בשנה וחצי האחרונות, התארגנה זו השנה השנייה לדאוג לחלוקת משלוחי מנות לגיל השלישי בכל הארץ. ההתגייסות היא רבה ומרגשת. אנחנו, בסניף הצפוני הצלחנו לארגן כ250 משלוחי מנות. בשני גני ילדים מטבריה, מבית הספר בהושעיה (88), מבית ספר בקרית אתא (70) ומבית ספר בקרית טבעון ומילדי שמשית. המשלוחים חולקו בכמה בתי אבות באזור וגם בדיור מוגן בקיבוצים. בצילום, משלוחי המנות שחולקו בבית אבות בקריית שמואל.

  
זו באמת זכות גדולה לשמח אנשים.
אז יש עוד הזדמנות למי שרוצה להעניק הלאה אני ממליצה לבחור אנשים משמעותיים עבורכם ולשמח אותם.
במפגש ראש חודש אדר שהיה לפני כשבועיים, מצאנו את עצמנו מתאפרות, בזכות טל ברכה מציפורי, מדהים כמה מעט איפור על הפנים משנה את עצמנו וגם את המתבוננים עלינו. הרשיתי לעצמי ללכת עם האיפור גם למחרת, נפגשת עם אנשים שהכירו אותי לראשונה ואפילו שכחתי שהאיפור עלי. אין ספק שזה היה פתיח משמח.

בימים אלה אני מרגישה שאני נדרשת דרישה מרובה לשמוח, היות וחמי מאושפז בבית חולים בשבוע האחרון ואנחנו מתפללים לרפואת גופו ונפשו.

ומתוך כל אלה, אני מאחלת שבת שלום ופורים שמח,
ושנזכה להיות תמיד בצד המשמח…
ליאורה