הימים האלה של הכנות לחג פוגשים אותי במקומות שבהם אני מרגישה שמחה מאוד כי אני אוהבת את החג הזה מילדות, אוהבת את כל הניקיונות ועשיית הסדר והדיוק של מה באמת נחוץ לי ומה אפשר להעביר הלאה. ואוהבת את ההתחדשות. השנה מתחילה מניסן.
אך מעבר לכך הנפש עדיין מטולטלת מחווית האובדן המשפחתי. אנחנו השנה נחגוג את ליל הסדר בבית ההורים של אריה עם חלק מילדינו ובני משפחה נוספים.

וההכנות מה הן אומרות?
– עשו את המצופה מכם, אבל גם צאו למרחבים חדשים.
התאמנו ביציאה מעבדות לחרות "בקטן", כדי שבערב החג תהיו מסוגלים לצאת "בגדול".
תחושת חג היא לא מלבוש שעוטף אותנו או גלימת קסם שמעבירה אותנו בזמן. תחושת חג היא יצירה פיזית ונפשית, המחברת בין חלקים שמרכיבים אותנו ושרויים בדרך כלל בפיזור, נפשי, פיזי, תרבותי, רוחני.

אז לכבוד החג שאני אוהבת בחרתי לכם כמה אמירות שמשמעותיות עבורי בחג הזה.
מקווה שידברו גם אליכם.

יוצאת ממצרים / חגית אקרמן (מתוך ההגדה של 'ניגון נשים')

לֹא בְּיָד חֲזָקָה
וְלֹא בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה
וְלֹא בְּמוֹרָא גָּדוֹל
וְלֹא בְּאוֹתוֹת
וְלֹא בְּמוֹפְתִים
אֶלָּא בְּהִסּוּס,
בִּצְעָדִים קְטַנִּים,
בְּהוּלַת חֹשֶׁךְ
בְּרֹךְ
וּבִדְבֵקוּת
וּבְכַוָּנָה
וּבְדִיּוּק
וּבְאַהֲבָה
נוֹשֵׂאת סִימָנִים קְטַנִּים
כְּמוֹ קִמְטֵי הַזְּמַן הָעוֹבֵר,
וְחִלּוּפֵי עוֹנוֹת,
גּוּפִי הַמִּשְׁתַּנֶּה,
פְּנִינֵי גַּעְגּוּעַי.

יוֹצֵאת מִמִּצְרַיִם.

ועוד קטע אחד שבחרתי לכם מיני רבים.
את הקטע הזה פרסמה סיוון רהב מאיר לפני שנה והוא כל כך אמיתי ונוגע ולחשוב שבחור צעיר כתב אותם, ממש מפעים בעיני.
וכך כותבת סיון: "ערב פסח. בדיוק כשחשבתי מה לכתוב ב"חלק היומי" לקראת פסח, על יציאה מעבדות לחירות, הגיע הטקסט הבא, שאין מתאים ממנו:
"שלום סיון, שמי ישי תורג'מן. שלשום התקיימה בהר הרצל האזכרה לאלירז פרץ, ובאישורה של מרים פרץ אני מעביר לך מכתב שהתגלה רק לאחרונה. הוא הוקרא באזכרה וריגש מאוד את כולם, שלא הכירו אותו. זהו כתב ידו של אלירז, הוא כתב את הדברים לעצמו בעיפרון, בסוף השנה הראשונה במכינה הקדם צבאית בעצמונה. הכותרת היא 'פרידה משנה א' – תשנ"ח".
אז הנה רק חלק מהמסמך שצורף, שכתב לעצמו הנער אלירז: "הדבר שהוא בין הקשים ביותר שיש, הוא לזכור מי אנחנו ומה אנחנו. זה יישמע לכם מוזר, אבל אנחנו יכולים לקום בבוקר ולשכוח. לשכוח את מי אנחנו ולשכוח למה קמנו. זו לדעתי העבודה הקשה ביותר שיש, כי כשאנחנו שוכחים מי ומה אנחנו התוצאות הן שאנחנו מתחילים לטחון מים, להתבאס, לאבד עניין בחיים, לבזבז כוחות, להתעייף, לרוץ סביב עצמנו, ואז אנחנו מתברברים, מאבדים כיוון ומתחילים לחיות בדמיונות. בסופו של דבר אנחנו מפסיקים לחיות את החיים שלנו והופכים לרובוטים חיים, חיים של אנשים אחרים, מחשבות אחרות, בקיצור, אנחנו לא חיים. למה דבר כזה קורה? משתי סיבות: אנחנו לא זוכרים את מי ואת המה. מי – זה הכלים, כלי העבודה שניתנו לנו במתנה בלידתנו ואלה שרכשנו במהלך חיינו. מה – זו המהות של החיים שלנו, הדבר שהוא מרכז חיינו, שכל כישרונותינו ויכולותינו צריכים להיות רתומים אליו. למשל – נשק לא מאופס, מלוכלך, ישן, חלוד ובלי נוקר. כדי שהכלי הזה יירה צריך לנקות אותו, לאפס, להסיר את החלודה, לשמן ולשים לו נוקר. אותו דבר אנחנו. דבר ראשון צריכים להתנקות, להסיר את הלכלוך, את השטויות שדבקו בנו. וכמו בנשק, בהמשך צריך להסיר את החלודה – לרדת לפינות הכי חשוכות, לעשות חשבון נפש ולהסיר כל מכשול שבא ממנו או מסביבתנו. צריך לשמן –לתת את האפשרות לזרום עם המידות, עם ההחלטות שהחלטנו, ושלא יהיו לנו מעצורים. צריך לאפס – להתמקד במה שעכשיו צריך, שתמיד נהיה מוכנים למה שצריך לעשות. ובסוף, לשים נוקר – זה האומץ לעשות את מה שהחלטנו בחדות ובעוצמה. ואז אנחנו מוכנים… להיות בנים לאומה הישראלית, היהודית, בכל תחום, בכל מצב, מאז ועד עולם. בירור הזהות הזה נותן לנו מרץ, חשק ורצון לחיות, נותן משמעות לחיים שלנו, נותן לנו לחיות את מה שאנחנו באמת, ולא את מה שמכתיבים לנו את חושבים עלינו. זו משימה קשה אבל אנחנו בכיוון. נמשיך, נשנס מותניים, נתנקה ונסיר מעלינו את המכשולים והמחסומים. דרך זה נבין גם מה הכיוון, מהי המגמה שאליה אנחנו שואפים. בשם ה' נעשה ונצליח, אלירז'".
מאחלת לכל אחד מכם שתזכו לחירות ביציאת מצרים הפרטית שלכם.
וחג שיהיה עם הרבה שמחה בלב,

ליאורה

הציור בפתיח של חיה אברהמי, חברה טובה מאוד שלי מניר אליהו,