התערוכה 'מרחבים של אור' סילביה בר-עם    

מרחבים של אור Light Expanses 

סילביה בר-עם    

אוצרת: ליאורה לוי

פתיחת התערוכה

ביום שישי, ב' אייר, תשע"ז, 28.4.17 בשעה 11.00

בגלריה אורייתא, רח' גני טל 16, הושעיה

"מה שעיני רואות אינו אלא קליפה:

כי העיקר סמוי מן העין…"

אנטואן דה סנט אכזופרי

סילביה בר-עם היא אמנית שחיה בעיר העתיקה בירושלים. בר-עם לוכדת ביצירתה בעזרת הצבע והמרקם נופים, טבע דומם מרחבי אור, רכות וחיים.

היטיבו לתאר את עבודותיה של סילביה בר-עם, ד"ר גדעון עפרת, אמיתי מנדלסון ואביבה וינטר.

ד"ר גדעון עפרת כותב: "אלה הם ציורים נפלאים… מלאכת מחשבת של קומפוזיציה, הרמוניה ורוחניות. מקורם במבט אמפירי על מציאות, אך הם מאשרים הפשטה, ומוטב – מבטלים את הניגוד – לכאורה בין הפשטה וריאליזם…האור, כאילו חושף הכל ומגלה אלא שהאמת היא שהאור צורב הכל, מתיך את הכל, הופך את החומריות לרוח, ואף על פי כן מותירנו עם מלוא תאוותנו בעיני רוחנו".

אמיתי מנדלסון, אוצר במוזיאון ישראל: בר-עם לא מגדירה את עצמה כציירת של חיים או סימנים יהודיים, למרות שהיא מודה שהנושא בציוריה קשור לחייה כיצור יהודי שחי בישראל. היא מציירת רימונים, אתרוגים, עצי זית, ברושים, והנופים של ישראל. מצד השני, הנושא אינו מספיק כדי להבין את מלוא המשמעות של העבודה. הרגש בעבודה, מופשט או פיגורטיבי, טקסטורות, קומפוזיציות, קווי גבול העדינים בין החלקים היותר ריאליסטים והמופשט, הם אלה שנותנים את מלוא המשמעות בציור שלה".

ואביבה וינטר:  "סילביה בר-עם, בציורים של נוף וטבע דומם, לוכדת במבטה את היופי, השקט והמסתורין החבויים בעומק מושאי יצירתה ובמכחולה, מעלה אותם אל פני השטח. בר-עם ניצבת מולם וניגשת לצייר מתוך קשב פנימי, ענווה ורגישות. ציוריה מזמינים להתבוננות ממושכת ואולי אף מדיטטיבית ומשיענה הצופה להזמנה, צפויה לו חוויה אסתטית ורוחנית".

נעילת התערוכה ב 30.7.17

תמונות מהתערוכה

• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 

הפוסט מרחבים של אור הופיע ראשון באורייתא

עם ליהיא לפיד בועידה של דתיות עסקיות,
אחת הדוברות הייתה ליהיא לפיד, היא דיברה מקסים. פגשתי אותה בלובי ונתתי לה את ברכת הבית שכתבתי. חברה הצליחה לצלם את הרגע לשמחתי. חשבתי על כך שבעצם זו לא רק הועידה הזו, אלא העוצמה הנשית הזו תככב אצלנו בסופ"ש.

מי הנשים העוצמתיות שאני מתכוננת לפגוש בסופ"ש?
מה בין דלתות, ענן, בצק ונר?
ומה הקשר לבבושקה רוסית ולשדרה של כח?
ומה עוד חוגגים אצלנו מחר? ולמי אני עושה סדנה מיוחדת ביום שישי?

הפרשה שלנו נקראת על שם חייה של שרה אמנו, אשתו של אברהם. אנחנו בעצם נפרדים ממנה בשבת זו. היא נפטרה ונקברת במערת המכפלה. וחשבתי לעצמי שהיא לא זוכה לראות המשכיות ליצחק. רבקה, שתהיה כלתה נכנסת בפרשה זו לעם היהודי בזכות תכונותיה הטובות. היא רבת חסד. הסיפור הידוע הוא שהיא נותנת לאליעזר עבר אברהם ולגמליו לשתות, היא עושה הרבה מעבר למה שנדרש ממנה. כשהיא מגיעה ליצחק קורים כמה דברים שהם בבחינת סימנים שניתנים לו לגבי המשכיות תכונותיה של אמו.
כששרה הייתה בחיים היה ענן קשור בפתח האוהל, כשמתה הסתלק הענן וכשבאה רבקה חזר הענן.
כל זמן שחיה שרה היו דלתות אוהלה פתוחים לרווחה. כשמתה פסקו הדלתות מלהיות פתוחות לאורחים, כשהגיעה רבקה חזרו הדלתות להיות פתוחות.
כשהייתה שרה בחיים הייתה בְּרָכָה בבצק, כשמתה פסקה הברכה ומשבאה רבקה חזרה הברכה לבצק שהכינה רבקה.
בימי שרה היה נר דלוק באוהל מליל שבת לליל שבת הבא, כשמתה שרה פסק הנר והוא חזר כשהבאה רבקה.
כיוון שראה יצחק שהיא נוהגת כפי שנהגה אמו, מיד הביא אותה לאוהל אמו. (על פי מדרש בראשית רבא ס'(
על פי המדרש הזה התרגש יצחק כשגילה שכל הדברים שקרו כשאמו הייתה בחיים – קורים שוב עכשיו, עם בואה של רבקה. תחושת ההמשכיות העניקה לו שמחה ושלווה והוא הבין שמקומה של רבקה באוהל של אמו.
אמנם שרה ורבקה לא נפגשו בפועל, אבל המהות שבאה לידי ביטוי בפתיחת הדלתות, בענן שקשור באוהל ומסמל שכינה/נבואה, בברכה בבצק ובנר שדלוק כל השבוע. מהות נשית, שעוברת הלאה במסורת.
גם שרה וגם רבקה הן שתי נשים עוצמתיות עם עמוד שדרה והן מהלכות בעולם עם ידיעה אמונית, פנימית ועמוקה. נשים מובילות ששומעים בקולן.
ואני מבקשת להעביר משהו מהן לאורי שמאוד יקרה לי, שנולדה לפני 12 שנים והפכה אותנו לסבתא וסבא. אורי שלנו חוגגת מחר בת מצווה ולכבודה אני עורכת סדנה מיוחדת לנשות המשפחה. מודה שאני זוכה לכך בחיי ומאחלת שאזכה יחד עם כל הנשים להעניק לה מהויות שיהיו עבורה אבני דרך בחייה.
אורי יקרה, שתזכי שיהא ענן (חיבור רוחני) קשור באוהלך, שיהיו דלתותייך פתוחות להכנסת אורחים, שתשרה ברכה במעשה ידייך ושהאור שלך יקרין על הסובבים אותך.
ועוד דבר אחד – לומדים על שרה ששנות חייה היו כולן שווין לטובה. על אף מסעות חייה, היא ידעה שהכל שווה ולטובה.

אני מאוד אוהבת את השיר שכתבה דליה קווה:

כְּמוֹ בַּבּוּשְקָה רוּסִית,
בֻּבָּה בְּתוֹך בֻּבָּה,
בְּתוֹך בֻּבָּה
מְקֻפָּלוֹת בִּי
אִמִּי וְסָבָתִי
וְאֵם אִמָּהּ
וְסַבָתָהּ
וְכָל הַדּוֹרוֹת,
שׁוּרַת נָשִׁים שְׁקֵטָה
כְּמוֹ שְׁדֵרָה שֶׁל כֹּחַ

אני אוהבת את הדימוי של הבבושקה ושל ההתכנסות של דמות בתוך דמות, לאורך הדורות מצד אחד, מצד שני את הדימוי של שורת נשים כמו שדרה של כח – שזו תנועה שונה. שניהם נודעים בי מאוד.

מאחלת שנזכה לעוד שנים רבות של כח להכיל את הברכה,

שבת שלום מתוך שמחת הלב,

ליאורה

הפוסט כמו בבושקה רוסית הופיע ראשון באורייתא

'קהילות הולכות יחד', הבדלה משותפת, מוצאי שבת לך לך. בהושעיה.

על שלושה שאומרים הנני.
על לאונרד כהן, מיכאל סגן כהן, אברהם אבינו ושליחות?
על דלתות רב בריח עם פתחי האוהל של אברהם?

בפרשה שלנו מופיעה תשובתו של אברהם כשאלוהים קורא לו. הוא עונה הנני. איזו תשובה מדהימה זו. ללא שאלות, ללא השתהות, ללא חשיבה אם מתאים לי או לא. פשוט הנני. כאן ועכשיו. נכון לכל משימה. וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי (ברא' כב ( כדאי היה שנלמד ממנו לומר "הנני". כל אחד לפי כוחו ויכולתו, כל אחד לפי אתגרי חייו. כל אחד צריך לשאול את עצמו מה הוא יכול לעשות למען עמו, ארצו ותורתו; לשאול את עצמו כיצד הוא יכול לחיות חיים של משמעות ועשייה, חיים של אידיאליסטיות ונתינה כחלק מרכזי מחייו.

מיכאל סגן כהן, דפוס בלט, צבע אקריליק על נייר ומסגרת, 1978.
האמן מיכאל סגן-כהן (1944-1999) לא היה הראשון שהשתמש במילה בציור; הוא לא היחיד שהציב נושא תנ"כי במרכז עבודתו; וגם אינו מקורי בהכניסו יסוד מפורש של מכוונות עצמית (self-reference) ליצירתו. אולם הציור "הנני" (1978) הוא ביטוי ייחודי לשילוב מדהים בתמציתיותו של שלושה ממדים אלה: ציור של מילה (אחת ויחידה) בעלת מטען מקראי מובהק, שכל כולה הצהרת נוכחות כפולה – של הדובר המצוטט ושל האמן עצמו.
"הנני" הוא ציור חריג בהיותו "לא-ציור" בעליל. לא זו בלבד שאין בו דימוי חזותי מעבר למילה, אפילו המילה עצמה מודפסת ולא "מצוירת".

למען הגילוי הנאות, אני אוהבת את לאונרד כהן, שירים שהיו נשמעים בתקליט שמתנגן בפטיפון בבית הורי, (אני מסגירה את גילי). אני מעריכה את מילותיו, אוהבת את הלחנים ואת הקול הכל כך מיוחד. הוא עבורי נוסטלגיה של מנגינת הנפש. לפני שבוע הוא נפטר, ערב פרשת לך לך. ומפליא איך כמה חודשים לפני כן הוא פרסם את שירו האחרון בו הוא פונה להקב"ה במילים "הנני, הנני, אני מוכן, א-לי", כשהוא חושף את מחלתו הקשה ובעצם נפרד מהעולם באמצעות השיר הזה בו גם משולבת חזנות יהודית טיפוסית על המילה "הנני".
אהבתי את היותו יהודי גאה שמעולם לא הסתיר את יהדותו שעלתה גם בשיריו בכמה הזדמנויות, (מי במים ומי באש, הללוי-ה ועוד), כך הוא סיים את הופעתו בישראל לעיני עשרות אלפים בברכת כוהנים אותה נשא על הבמה. בשירים ובכתיבה שלו הוא השתמש המון במטפורות ובדימויים מתוך ההיסטוריה של העם היהודי, מהתנ"ך, מהשואה.
וחשבתי על השיר האחרון, הכל כך מיוחד ומורכב שהוא כתב, שיר ערש לכאב, שיש בו אמירה אמיצה של מוכנות ללכת אליך. פניה ישירה לעבור מסך.
אִם אַתָּה הַמְּחַלֵּק
אֲנִי יוֹצֵא מֵהַמִּשְׂחָק
אִם אַתָּה הַמְּרַפֵּא
אֲנִי שָׁבוּר וּמְשׁוּתָּק
אִם לְךָ הִיא הַמְּלוּכָה
אָז לִי לָבֶטַח הַבּוּשָׁה
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ רוֹצְחִים אֶת הַלֶּהָבָה
אַדִּיר, בַּמְּרוֹמִים
יִנָּשֵׂא שִׁמְךָ הָרֵם
צְלוּבִים, מְקֻלָּלִים
בְּצֶלֶם בְּנֵי אָדָם
מִילְיוֹן נֵרוֹת דּוֹלְקִים
לָעֵזֶר שֶׁלֹּא הִגִּיעַ מֵעוֹלָם
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
הִנְּנִי הִנְּנִי
אֲנִי מוּכָן, אֵלִי
בַּסִּפּוּר יֵשׁ מְאַהֵב
אַךְ הַסִּפּוּר לֹא הִשְׁתַּנָּה
יֵשׁ שִׁיר עֶרֶשׂ לַכְּאֵב
וּפָרָדוֹקְס לָשֵׂאת אַשְׁמָה
אֲבָל כָּתוּב בַּמְּקוֹרוֹת
וְאֵין זוֹ סְתָם טַעֲנָה בְּטֵלָה
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ רוֹצְחִים אֶת הַלֶּהָבָה לאונרד כהן. מאנגלית: גד קינר (קיסינגר)
שיהא זכרו לברכה.
לפני כחצי שנה כשאריה עבר את תאונת הדרכים כרוכב אופנוע והיה חודשיים בכסא גלגלים, נאלצנו לפתוח בבית דלת נוספת כדי שתהיה אפשרות לנגישות. ופתאום שמתי לב שעכשיו הבית שלנו כמו האוהל של אברהם אבינו. יש לנו פתח לכל אחת מהחזיתות של הבית. ארבעה פתחים. כך שאורחים יכולים להיכנס מכל כיוון. וזה שקוף שאני אוהבת לארח.
שנזכה תמיד להיות מארחים, לפעמים גם לדעת לפתוח דלת פנימה,
ולהיות הנני גם לעצמנו.

שבת שלום,
ליאורה

הפוסט הנני הופיע ראשון באורייתא

מה הקשר בין טראמפ לפרשת "לך- לך"?
ומה בין קהילות הולכות יחד לאלף אלפי הבדלות?
ורק לאחר שתשילי את מה שהיית,,,למה תמיד צריך להיפרד ממשהו לפני שהולכים קדימה?

גם השבת בחרתי לצטט את סיון רהב מאיר שיוצרת חיבורים לנפשות הפועלות במציאות (הנשיא החדש בארה"ב) ולאברהם שהיה פורץ הדרך הראשון בעולם, הנון קונפורמיסט ומי שמוביל את העם היהודי עד היום.
מה פשר ההצלחה של טראמפ? איך טיפוס כל כך גס ובעייתי בכל זאת מושך אחריו רבים? טוב, זה יפתיע אתכם אם אגיד שחלק מהתשובה נמצא בפרשה? אז ככה:
פרשת "בראשית" היא אוניברסלית. גלובלית. היא מציגה בפנינו את האנושות כולה. זה נשמע טוב ויפה, אבל בפועל, הפרשה מסתיימת בכישלון נחרץ, בגירוש מגן עדן, ברצח הראשון בהיסטוריה. גם פרשת "נח" מקיפה את כל היקום, אבל התוצאה היא שחיתות, חורבן ומבול, ולסיום מופיע ניסיון לבנות "מגדל בבל" של שוויון מוחלט בין כולם, בלי שפה ובלי לאום. גם הניסיון הזה נכשל.
השבוע, פרשת "לך לך" מתחילה מחדש – הפעם יש עם, ויש ארץ. אברהם אבינו מציג מודל חדש: "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך – אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול". עם ישראל וארץ ישראל מופיעים לראשונה בתורה בפרשה. ליברליזם קיצוני, פלורליזם מכיל – זה נשמע נפלא אבל לא עובד. המסר של הפרשה אולי לא נאור והומאני כמו בשתי הפרשות הקודמות, אבל אחרי הכישלונות הצורבים – התורה מורה לנו השבוע ללכת על צמצום, על מיקוד, על ייחודיות. זה אולי הסיבה להצלחה של סיסמאות לאומיות פרו-אמריקאיות (Make America great again) או ליציאה הדרמטית של בריטניה מהאיחוד האירופי. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת.
נחזור לפרשה – העובדה שיש לנו משימה יהודית ייחודית לא אמורה להוביל ללאומנות או לגזענות. להיפך. המסע של אברהם, שנמשך עד היום, מטיל עלינו בעיקר חובות ולא זכויות. צריך להצטמצם פנימה, להתכנס, אבל כדי להביא ברכה לכל העולם: "והיה ברכה", אומר אלוקים לאברהם בפרשה, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". הפרשה האומרת לנו, בקיצור, Make Israel great again.
שבת עולמית של שלום מתוך הליכה פנימית,
ליאורה
השבת מתקיימת שבת עולמית, יוזם והוגה הפרויקט הוא הרב וורן גולדשטיין, רבה הראשי של דרום אפריקה, שהיוזמה הפרטית שלו הפכה תוך 3 שנים יותר לפרויקט עולמי סובב עולם. השנה משתתפים בה, נכון לעכשיו, מיליון יהודים מ-961 ערים ב – 87 מדינות ברחבי העולם, והמטרה שלה לאחד ולקרב לבבות.
הרבה מאוד פרויקטים נעשים החל מיום חמישי ועד מוצ"ש. הפרשות חלה, קבלות שבת משותפות, ארוחות ליל שבת בקהילות שונות. לא בכדי זה מתקיים בשבת פרשת 'לך לך' – במובן של הליכה לא רק לתוך עצמי אלא הליכה זה אל זה ולסובבים אותנו.
אנחנו בחרנו לערוך הבדלה מוסיקלית משותפת לתושבי קהילות שמשית, ציפורי והושעיה. למפגש שלנו קראנו 'קהילות הולכות יחד' וניפגש במוצאי שבת בשעה 18.00 בשיר, בניגון ובסיפור, במועדון בהושעיה.
אגב, אורי אורבך ז"ל חלם לערוך פרויקט כזה בקהילות. הוא תכנן לקרוא למיזם שלו: אלף אלפי הבדלות. הוא באמת היה אלוף בשנינותו.

הפוסט פתאום קם אדם בבוקר הופיע ראשון באורייתא

למה זה נח וחשוב שתהיה לנו תיבה?
איך שומרים על תיבה של אושר?
על פנים וחוץ, כניסה ויציאה ומשמעותה של מילה.

והנה הסיפור:
עם היוולדו של האדם, הפקיד בידיו האלוקים שתי תיבות מרובעות, אפורות ופשוטות מראה. שאל האדם את האלוקים: "לשם מה שתי התיבות?"
אמר אלוקים לאדם: "בתיבה אחת תניח את כל החוויות הטובות של חייך, את רגעי הנחת והשמחה, את שעות האושר והצחוק. כל דבר שגורם לך עונג, שממלא אותך באהבה, תניח בתיבה הראשונה".
"ומה אשים בתיבה השנייה?", שאל האדם.
"את כל רגעי הכאב והצער", אמר לו האלוקים. "את כל אותם רגעים של בדידות, את הרגעים שמשאירים בך הרגשה של אי נוחות, תניח בתיבה. את המועקה והכאבים, את הבכי והייסורים, את כל החוויות הלא נעימות של חייך".
"ואיך אדע להבחין בין התיבות?", שאל האדם,"שתיהן אפורות ופשוטות?!".
"ברגע שתתחיל למלא אותן בתוכן תדע להבחין ביניהן", הבטיח לו האלוקים.
החל האדם את חייו. את כל רגעי השמחה והאושר הניח בתיבה אחת, ובשנייה הכניס את רגעי הכאב והצער. במהלך השנים החלה תיבת האושר להשתנות, היא לא הייתה עוד אפורה אלא צבעונית, ועם כל חוויה שמחה – נוסף בה עוד צבע ועוד דוגמא עליזה. אך תיבת הצער לא השתנתה מעולם. צבעה נותר אפור, רגיל ומשעמם.
הגיע יומו של האדם לעמוד בפני בורא עולם. כשהגיע לשערי שמים, התבקש האדם להציג בפני האלוקים את תיבותיו. הרים האדם את תיבת האושר הצבעונית, והנה היא כבדה, אבל משקלה לא הכביד עליו, והוא יכול היה לשאת אותה אל פני כסא הכבוד ולהניח אותה לרגלי האלוקים. גם תיבת הצער לא הייתה כבדה, משקלה כאילו לא השתנה במשך השנים.
פתח האלוקים את תיבת האושר, והחל מפזר רגעי שמחה בהיכל.
פיזזו רגעי האושר סביב האדם, והזכירו לו כמה מאושרים וטובים היו חייו. שמח האדם בזיכרונותיו החיוביים, והודה לאלוקים, שגרם לו לאסוף אותם כל חייו.
הגיע רגע פתיחת תיבת הצער. התכווץ האדם במקומו. הוא לא רצה שאלוקים יפזר בהיכל את שעות הכאב של חייו, הוא לא רצה להיזכר בבדידות ובייסורים, במועקה ובכאבים.
"פתח את התיבה", הורה לו האלוקים. פתח האדם את התיבה, הביט לתוכה, והנה היא ריקה. בתחתיתה פעור חור גדול. "אני מצטער", אמר האדם לאלוקים, "כנראה פגמתי בתיבה במהלך השנים. יש בה חור ודרכו כנראה ברחו כל רגעי הצער, אין לי שום רגע עצוב להציג בפניך". חייך אלוקים אל האדם. "התיבה שלך אינה פגומה. ככה נתתי לך אותה – עם החור".
האדם לא הבין. תיבה עם חור? לשם מה?
אמר האלוקים: "לאדם קשה להינתק מהרגעים של חייו, בין אם אלה רגעים של אושר או רגעים של עצב. מאחר שלא רציתי שתישא את משא הכאב לאורך כל החיים, די בכך שחווית את הצער פעם אחת, אינך צריך לשוב ולחוות אותו שנית".
"אם כך, לשם מה נתת לי את התיבה?", שאל האדם.
"אין האדם יכול להימנע מהזיכרונות", אמר האלוקים. "הזיכרון הוא חלק ממהות האדם. בעוד שאני רוצה שהאדם יזכור כל רגע משמח בחייו, אינני רוצה שיזכור כל פרט ופרט של הכאב – לכן תיבת האושר נועדה לאגור, וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב".
אכן, זה מה שראוי לאדם לעשות: לזכור את הרגעים הטובים של החיים. אמא שלי קוראת לזה ללקט רגעי אושר.

פנים וחוץ, להיכנס ולצאת מהתיבה, מהווים גם מהות בדברים שקראתי השבוע אצל סיון רהב מאיר:
"כל חיינו נעים בין הפנים לחוץ, בניסיון לאזן. זה אחד הנושאים שמעלה פרשת השבוע החדשה פרשת נח. תיבת נח היא אייקון מפורסם במורשת שלנו, עד שלפעמים אנחנו כמעט לא חושבים על משמעותו. אם במיתולוגיה היוונית "תיבת פנדורה" מסמלת את כל הרע שעלול לקרות, אצלנו "תיבת נח" היא עניין חיובי ואף הכרחי. נוח מתבקש לבנות תיבה אל מול מציאות של שחיתות, אלימות והרס שבה הוא חי. הוא מכניס פנימה את משפחתו ואת החיות כדי להציל אותם מפני המבול.
תנועת החסידות ראתה בפסוקים האלה מסר רלבנטי לכל קורא: "בוא אל התיבה", אומר אלוקים לנח בפרשה, ובעצם אומר זאת גם לנו. כל אחד חי במבול של טרדות, פרנסה, בלגן ומשימות. אנחנו כבר לא בגן העדן של פרשת בראשית, והמציאות שסביבנו היא לעתים רבות סוחפת, מבלבלת, מטרידה. מה עושים מול המבול הזה? באים אל התיבה. מוצאים נקודות של שלווה, מנוחה, התכנסות ושקט.
תיבה, כך הסביר הבעל שם טוב מייסד החסידות, היא שם נרדף למילה. לדבריו, אחת מ"תיבות נח" שלנו, כבר אלפי שנים, היא המילה הכתובה – מילות התורה ומילות התפילה. האדם צריך "להיכנס אל התיבה" כמה פעמים ביום, להיטען ולהתמלא בתוכן על ידי תפילה ולימוד תורה, ורק אז לעשות את מה שנאמר בהמשך הפרשה: "צא מן התיבה".

שבת פרשת נח היא שבת של חגיגות במשפחה שלנו, ואני מקדישה את הכתיבה שלי ליקירים ממשפחתי שחוגגים. לסבא מאיר ולהוד שהשבת הזו היא שבת יום ההולדת שלהם. מודה על היותכם חלק מחיי ומאחלת – יהי רצון, שתזכו למלא את תיבת האושר שלכם בהרבה רגעים משמחים, מרגשים ומיוחדים, בצבעים עליזים ונוצצים.
מאחלת שבת שלום, ושבת מנוחה,
ליאורה

הפוסט זה נח שיש תיבה הופיע ראשון באורייתא

ובימים האלה היה בהם גם הרבה טוב.
היה את חג סוכות שיש בו שמחה, שלומדים לשמוח כל פעם מחדש וששום דבר לא מובן מאליו.
לומדים לקבל הגנות גם בארעיות הסוכה שמונחת לה עם קירות מתנפנפים ברוח, מרגישים את מזג האוויר ללא מזגנים למיניהם.
איך הסוכה שלנו הפכה להיות גלריה לכרזות לזכרם של נעמה ואיתם הנקין ?
מהו ל"ב הדברים?
עם איזה משוררת אני מתחילה מבראשית?
ולמה אני מהלכת השבוע עם 'חזק ואמץ'?

אני מודה שאני אוהבת את שמחת תורה. השנה במיוחד התרגשתי. אני נוהגת לעלות לתורה במניין נפרד של נשים שעולות וחלקן גם קוראות בתורה, והשנה עליתי יחד עם הנכדה שלי והקדשתי לה את ברכות התורה לכבוד בת המצווה שלה שתהיה בעוד חודש. אוהבת לשמוח בתורה ואוהבת שכל שנה מחדש אנחנו מתחילים ללמוד בה שוב. האות האחרונה של המילה שמסיימת את ספר דברים היא ל' (ישראל) והאות הראשונה של המילה שפותחת את ספר בראשית היא ב' (בראשית). כל שמתקבלת המילה לב. ובעיני זה לב הדברים כולם, מיד כשמסיימים מתחילים שוב כביכול נכתבת התורה כחטיבה אחת שלמה. הרבה פעמים נשאלת השאלה אם למדנו למה עלינו לחזור על כך שוב? אבל זו בדיוק הנקודה של הלימוד – שאנחנו כבר גדלנו בשנה, עברנו בה כברת דרך ואנחנו מתחילים להתבונן על תורת החיים שנפגוש השנה שוב מבראשית ועד וזאת הברכה.
ומה הברכה המשמעותית שאני בחרתי לקבל השנה – בסיום ספר דברים עולה משה על הר נבו ומסיים את חייו. ויהושע מקבלת את תפקידו כמנהיג הבא של עם ישראל. שני דברים מרגשים אותי בסיפור העברת המנהיגות – האחד, שמשה סומך את ידיו על יהושע ונותן לו את ברכתו כמנהיג הבא, כמה תעצומות נפש נדרשים ממנהיג לתת את ברכתו למי שינהיג אחריו.
והדבר השני, שמשה אומר לו חזק ואמץ. כך גם אלוהים אומר ליהושע בתחילת דרכו – … כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ:  חֲזַק וֶאֱמַץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם:  רַק- חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:  לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר- הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:  הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת כִּי עִמְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:  (יהושע א')
הרגשתי שהמילים האלה של חזק ואמץ נאמרות גם לי על רגישות הלב שחוויתי בינות החגים השנה, עם משפחות גרינפלד ופורת, עם משפחת פישר על גלעד, עם משפחת שהם על נדב שהיה באסון בנפאל, ועם משפחות הנקין וערמוני על נעמה ואיתם.
ובחרתי השנה להדפיס כרזות שנעשו על ידי חברות גרפיקאיות של נעמה לכבודם ולזכרם. הכרזות הועלו לפייסבוק תחת השם אגודה אחת, ואני בחרתי מתוכם 11 כרזות, הדפסתי בבית דפוס ותליתי כתערוכה בסוכה. את נעמה עצמה לא הכרתי, היינו שותפות בקבוצה שנקראת 'דתיות עסקיות מדברות' בפייסבוק, ונעמה הייתה פעילה מאוד בקבוצה.

מימין לשמאל: ורד ארזי, הגר אשחר ניר, נטע סיטון, שני בסן, שרון גולן

ועם איזה שיר אני מתחילה מבראשית?
עם שיר שאני מאוד אוהבת, שלשמחתי נזכרתי בו כשחיפשתי משהו אחר.
את השיר כתבה רבקה מרים.

בראשית ברא אלוקים
את השמים שבעצם אינם
ואת האדמה שרוצה לגעת.
בראשית ברא אלוקים חוטים מתוחים ביניהם
בין השמים שבעצם אינם
ובין האדמה המשוועת.
ואת האדם הוא יצר
שהאיש הוא תפילה והוא חוט נוגע במה שאיננו
במגע של רוך ודקות.

ואני מאחלת שנזכה תמיד להתחיל מבראשית,
בתפילה ובמגע של רוך ורכות,

שבת שלום,
ליאורה

צילום הגשם בעמק יזרעאל הוא של ניסים זמיר.

הפוסט לב הדברים / מתחילים מבראשית הופיע ראשון באורייתא

'אבני הסליחה'
אור בין האוקיינוסים
אוחילה לאל
סליחה בעתיקה
משיב הרוח
וכביסה

אני אוהבת להיכנס לחנויות ספרים, להתרשם מהכותרים החדשים ואוהבת להתבונן בהם. והנה הייתי כמה דקות בחנות הספרים בשדה התעופה בדרכנו לאומן, אמצע הלילה והחיים שם במלואם. על שולחן הספרים ראיתי פתאום את הספר 'אבני הסליחה', ספר חדש של הסופרת שכתבה לורי נלסון ספילמן מחברת הספר 'רשימת המשאלות'. ושם הספר היווה עבורי סימן לתחילת המסע שלי לאומן. נסעתי להתפלל ולסלוח ולהתפייס. חברה שהייתה גם היא במסע שאלה אותי – זה עובד? כן, זה עובד. וזה תהליך נהדר שמשיל הרבה מטענים שאנחנו נושאים על עצמנו.

חזרתי אתמול באמצע הלילה מסליחות בעיר העתיקה בירושלים. היינו קבוצת נשים משמשית ומהושעיה ומפסגות (ממפגשי ראש החודש), נפגשנו עם משפחה מארחת ברובע היהודי, התפללנו בכותל והשתתפנו במופע שנקרא 'סליחה בעתיקה' בבניין של אש התורה מול הכותל. המופע משלב ניגונים של פיוטי סליחות, הצגה של שחקנים וסיפורים נוגעים ללב שמספר איתיאל גולדויכט. (למען הגילוי הנאות, איתיאל הוא נכד של חברים טובים של הורי. סבתא שלו היא מהקוראות הקבועות שלי). איתיאל דיבר על מהות הדברים, על הסליחה, המחילה והכפרה. היה מעצים ומרגש מאוד. מעבר לכך התרגשתי לראות את כל סמטאות העיר העתיקה מלאים בהולכים לכותל לאמירת סליחות. עם ישראל על כל צבעיו וגווניו וגם בגילאים שונים פשוט ממלא את סמטאות העיר העתיקה. בלי פחד, בגאווה גדולה ובתפילה. במיוחד שאתמול התרחש הפיגוע במרחק לא רב.
אני אומרת לכם – אין דברים כאלה. זו חוויה מרגשת מאוד שאני מודה שזכיתי לה.

אתמול בלילה על הגג של אש התורה, מול הכותל, ירושלים של סליחות. אמהות עם מהות מהצפון.
לכבוד יום ההולדת שלי (תודה גדולה על הברכות שברכתם אותי) הלכנו אריה ואני לסרט 'אור בין האוקינוסים'. סרט מרגש המבוסס על רב המכר של מ.ל. סטדמן, הסרט מספר את סיפורם של שומר במגדלור ואשתו החיים בחוף מבודד באוסטרליה. לאחר ניסיונות כושלים להביא ילד לעולם שומעת האישה יום אחד קול תינוק בוכה ממרחקים. הם מאתרים את התינוק ליד גופת אדם שנסחפה לחוף עם ספינה טובעת. האישה, שרואה בתינוק "מתנה מאלוהים" מאלצת את הגבר לא לדווח על הגופה ולגדל את התינוק כאילו הוא בנם. זהו סיפור שנוגע בחיים של 'אמת' ובשאלות אתיות רבות. א. אני ממליצה ללכת לראות, מעט ארוך אבל שווה. (מגיע פרס לאריה שלכבוד יום ההולדת בחר לי סרט שאוהב אפילו שהוא ארוך) ב. מה שחשוב לי להעביר לכם מהסרט הוא נקודת המפנה שממנה מתחיל שינוי גדול בסרט. נאמר שם משפט משמעותי מאוד: אחת הגיבורות בסרט מספרת שאביה נהג לומר לה שכמישהו נוקם הוא עושה זאת כל יום ויום. הוא מייצר אנרגיה בכל יום כדי להישאר נוקם ונוטר. מי שסולח – סולח ביום אחד וזהו. ברגע שהוא סולח הכעס השתחרר ומפנה מקום לדברים אחרים. זה היה משפט מפתח שנראה לי שכדאי לנו לאמץ. זה משחרר אותנו מאחיזה מיותרת בדברים שלא כדאי לנו לשמר. אחיזה והרפיה כמהויות בחיינו.
חיה, חברה טובה שלי (גם היא מהקוראות הקבועות) שלחה לי את השיר המקסים שהיא שמעה השבוע מוקרא באחד הערוצים. מרגישה שהוא חלק מאבני הסליחה.

כביסה / אלעזר נחשוני
אֱלוֹהַי,
מֵעֲווֹנִי וּמֵחַטָּאתִי כַּבְּסֵנִי
שֶׁלֹּא יִוָּתֵר מֵהֶם מְאוּם
מִלְּבַד כִּתְמֵי הָרִמּוֹן.
כַּבְּסֵנִי בַּעֲדִינוּת
לְלֹא רְתִיחָה וּסְחִיטָה.
אָנָּא, בְּנִקּוּי יָבֵשׁ וְעָדִין
בְּיָדְךָ שֶׁלְּךָ.

ואני ניגשת גם לתפילות מחר בערב, מבקשת רחמים עלי ועל כל האנשים שאני מכירה, ועל עם ישראל.
"פתח ליבך ברחמים על בניך
קולם לדורות ישמע
בשמים ניצבים לעד דבריך
ובארץ המצא לנו נחמה"
אלה מילות השיר שכתב דוד ד'אור לכבודם של שלושת הנערים החטופים הי"ד. את השיר הזה שרנו במופע שנקרא 'אוחילה' עם אודהליה ברלין. המופע מתקיים כבר כמה שנים בבנייני האומה בירושלים. מגיעות אלפי נשים מכל רחבי הארץ ושרות שירי תפילה. המופע הזה מרומם את הנפש ומכניס אותנו ליום כיפור בבכי שמטהר ובשירה מרגשת ליום כיפור.
עוד נדע ימים בסליחה ובחסד.

שנזכה להיחתם לטוב וברחמים,

ליאורה

*'משיב הרוח' לתרבות יהודית ישראלית הוציאו חוברת שנקראת 'שפתי תפתח' – תפילות שממשיכות להיכתב. החוברת של השנה נקראת על חוף הסליחה, ואני שמחה לספר שהתפרסמה בחוברת תפילה שכתבתי.

הפוסט אבני הסליחה הופיע ראשון באורייתא

ניצבים – כמו חצב להתבצר?
מה לניתוח, תפרים, החלמה ופיוס במסע לאומן?
המירוץ למיליון – בין גלגל ענק למבוך?
ומה בחרתי משמעון פרס?

אריה ואני נסענו בשבוע שעבר לאומן. נסענו להתפלל אצל הצדיקים. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת. הפעם התחלנו בר' נחמן באומן (הניתוח – פירוק מטעני עבר, שחרור), עברנו לר' נתן מברסלב – שהיה תלמידו המובהק של ר' נחמן (התפירה), היינו יומיים במז'יבוש אצל הבעל שם טוב ביום ההולדת שלו ח"י אלול(ההחלמה) וסיימנו את המסע בר' לוי יצחק מברדיצ'ב – שהיה סנגורם של ישראל (הפיוס). זהו מסע רוחני ונפשי לפי שלבים של ריפוי, שחרור והתחדשות.
משתפת בחוויה אחת – בבית מדרשו של הבעל שם טוב, התקיימה חתונה. היינו בטוחים שיהיו חתן וכלה צעירים אך התברר שהגיע זוג, שכבר נשוי 21 שנים, והם לא היו נשואים בחתונה יהודית. והנה בחרו את ח"י אלול ואת בית מדרשו של הבעש"ט כמקום נישואים לפי ההלכה. הגיע הרב הראשי של אוקרינה והגיעו כלי זמרים כדי לנגן להם, ואנחנו שרנו ורקדנו להם. זו הייתה זכות גדולה מאוד. התרגשנו אתם.

אמנם לא רואים את החתן והכלה אבל לפחות משהו מהחוויה, הוספתי אור לצילום כי היה חשוך שם.

וחוויה נוספת הייתה אצל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב – שם התפייסנו, עם עצמנו, עם היקרים לנו ובעיקר עם אלה שלא עשינו התפייסות איתם בכברת חיינו. איזו מתנה נהדרת זו.

אני מרגישה בתקופה מאוד לא פשוטה, לצערנו אנחנו עטופים בכאב גדול של חברים וידידים טובים שלנו. אני מבקשת להקדיש להם את הדברים הבאים: השבוע הסתיים המרוץ למיליון. אני אוהבת את התוכנית הזו. נהנית לראות (מהכורסה בפינת המשפחה) את האתגרים העומדים בפני המתמודדים ואת היכולת שלהם לבחור בדרכי ההתמודדות. השבוע, בתוכנית הסיום היו שני מתקנים שהיה עליהם לעבור. האחד היה לטפס על גלגל ענק בגובה 120 מ', והשני היה לעבור במבוך שעשוי מצמחיה. וחשבתי על כך שבעצם חיינו מתהלכים בין גלגל ענק לבין מבוך. לעיתים אנחנו מצליחים להגיע לפסגה גבוהה, מאתגרת ואנחנו מרגישים עליונים ובטוב ועיתים שאני מהלכים בתוך מבוך ואיננו מצליחים למצוא נקודות מוצא. זה קשה כשנוכחים במבוך. גם בטיפוס נדרשים לכוחות רבים ולמיומנויות שמצליחות להתגבר על פחדים רבים. אני מבקשת לאחל לכל אחד שנצליח לצאת בטוב ממבוך חיינו, בבריאות ובשמחה ועם הפחדים שמזמנים לנו האתגרים בחיים – שנצליח להתמודד עם כוחות פיזיים ועם כוחות בנפש. בתפילה גדולה לרפואתם.
וחצבים? אני אוהבת את הצמח הזה. איך הוא בוחר להתבצר במעבה האדמה, מחכה לסיומה של העונה הכי חמה ואז פורץ החוצה. בדיוק בזמן של ניצבים. כשנסעתי עם הנכדים ראינו הרבה חצבים בדרך. סיפרתי להם על אהבתי אז הם אמרו לי: סבתא, הם צמחו לכבוד יום ההולדת שלך.

בחרתי לשתף בדברים היפים שכתבה סיון רהב מאיר על החיבור בין הפרשה לסיום השנה:
"איך אנחנו מגיעים לשנה החדשה? הפרשנים מחברים בין פרשת "ניצבים" – הפרשה האחרונה שנקרא בתורה בשנת תשע"ו – לבין סופה של השנה. כך נפתחת פרשת השבוע: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". לכאורה מתוארת כאן אחדות של כל העם שניצב ביחד לשמוע את דברי התורה מפיו של משה: המנהיגים והראשים והזקנים, יחד עם חוטבי העצים ושואבי המים. גם האליטה וגם העמך. גם הגרבוזים וגם מנשקי המזוזות. זה נכון, אבל פרשנות עמוקה יותר טוענת שמדובר לא רק בכל חלקי האומה, אלא גם בכל חלקי הנפש שלנו. עכשיו תקראו שוב את הפסוק: אנחנו ניצבים מול השנה החדשה עם כל הרגעים שעברנו בשנה שחלפה, גם הרגעים המוצלחים שבהם היינו "ראשיכם ושבטיכם", וגם הרגעים שנראו לנו פחות מוצלחים, ובהם היינו "חוטב עציך ושואב מימיך". גם עם הניצחונות וגם עם הפאשלות. בספר "נתיבות שלום" מוסבר כיצד בחודש אלול אנחנו אוספים את כל המצבים האלה, מתבוננים בהם לאחור, חושבים, מסיקים מסקנות, מתעודדים, ובגלל ולמרות כל מה שעברנו – אנחנו "ניצבים לפני ה' אלוקיכם" בתפילה לשנה טובה.
ומה בחרתי משמעון פרס?!
כשנשאל מה ההישג הכי גדול בחייו – "מה שאעשה מחר".
תבחרו לעצמכם מה תעשו מחר. הבחירה בידכם.
מאחלת שתבחרו לעשות טוב, שתבחרו להיות בשמחה ושתצליחו בכל שתבחרו.
מי ייתן ותזכו לימים של סליחה, ימים חן וחסד,
שנה טובה ומתוקה,

ליאורה
בצילום – מצרפת את כרטיס הברכה שלי לראש השנה תשע"ז

הפוסט מה שאעשה מחר – פוסט יום הולדת הופיע ראשון באורייתא

מה הדבר השני?
מה להתכנסות על הגג ולהתחדשות?
ומה לאמנית רות קסטנבאום בן דב עם כי תצא?

הדבר השני – העברתי לימוד בשבת אחר הצהרים לקבוצת נשים שנפגשת אחת לחודש. דיברנו על התחדשות ועל כך שארבעים הימים מראש חודש אלול ועד יוכ"פ הם ימי התחדשות לאדם מישראל, שכל זמן שיש בו התחדשות בעולם זה פועל גם על התחדשות בנפש, ולכן הזמן הזה מוכשר ומסוגל להתחדש כברייה חדשה, ולהתעלות מעל הטבעיות ותכונת הנפש הרעה שבקרבו (הנתיבות שלום)
הפרשה שלנו, פרשת כי תצא, מתחילה במילים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל איְבֶיך, וּנְתָנוֹ ה' אֱלהֶיך בְּיָדֶיך" |(כ"א , י') – הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק היה אומר, לא בכדי נאמר בכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך", כי ההצלחה במלחמה תלויה ביוזמה שאתה מגלה וביכולתך לצאת אל האויב ולהכותו על האדמה שלו. ככל שאתה יוזם ואינך יושב בחיבוק ידיים מרובים הסיכויים  שיקויים בך הפסוק "ונתנו ה' אלוהיך בידך". הוא הדין במלחמה שאדם מנהל יום יום כנגד התכונות וההרגלים הרעים שלו. ככל שלא ניתן לתכונות הרעות ולהרגלים דריסת רגל אצלנו, יהיה לנו קל להתגבר עליהם…

הדברים הזכירו לי את הסרט המדובר שעוד לא ראיתי אבל אמרו שהוא מדהים:  גרשו את השטן בחזרה לגיהנום. הסרט מספר כשקרבות מלחמת האזרחים התקרבו לבירה מונרוביה, אלפי נשים, נוצריות ומוסלמיות, יצרו מכשול צר אך איתן בין הכוחות הנלחמים.
באירוע בלתי נשכח אחד, הנשים התבצרו במקום בו התקיימו שיחות בלתי רציניות בין הצדדים בגאנה, וסרבו לזוז מהמקום עד שיושג הסכם שלום.
כשהן חמושות בחולצות לבנות ובאמונה במעשיהן, נשות ליבריה הכניעו את אלו שהפכו את המדינה לגהינום עלי אדמות. ההפגנות שלהן גרמו לגירוש של הדיקטטור ולהעלאת נשיאה אישה ראשונה לשלטון- אלן ג'ונסון סירליף. בשבוע הבא תהיה הקרנה של הסרט בשמשית.

השבוע העברתי סדנה במסגרת הקורס 'צדק צדק תרדוף' לסטודנטיות שנה ג' במכללת שאנן. הסדנה שלי עסקה בנושא מקומם של גבולות. חוק/גבול מול חופש. תרגמנו את המוטיבים לצורה ולצבע. והבאתי להן קטע שלקוח מתוך דברים שנכתבו במכון לחנוך דמוקרטי והיוו עבורי השראה לתהליך הסדנאי:
"נניח שאקח קבוצת אנשים אל גג בניין גבוה ללא מעקה. יהיו שם מחשבים, פינות יצירה, שולחנות עבודה ועוד אפשרויות פעילות רבות. ואז אומר להם שהם חופשיים לפעול כרצונם.
האם הם ינצלו את החופש, את האפשרות ליצור? – כנראה שלא.
מן הסתם הם יצטופפו במרכז הגג ויתמקדו בעובדה שאין מעקה. מדי פעם חלק מהם יתקרבו אל הקצה כדי לראות את הגובה ולאמוד את אפשרות הנפילה.
עכשיו, בואו נחשוב על אותם אנשים על אותו גג, אך הפעם עם מעקה בטוח ויציב.
דווקא אז, הם לא יקדישו למעקה כל מחשבה אלא ינועו בחופשיות על הגג ויפעלו כרצונם.
הגבולות, שמרבים כל-כך לדון בהם ולדאוג לקיומם, הם כמו אותו מעקה. בהעדרם, אין אפשרות לפעול. אך כאשר הם קיימים, ברורים ומוסכמים, שוב אין צורך לחשוב עליהם או לייחס להם חשיבות.." . אהבתי מאוד את הדימוי של הגג, ונזכרתי בו בהקשר שהוא מופיע בפרשה שלנו השבת. בפרשה ממשיכים בפירוט החוקים והכללים הניתנים לעם ישראל לקראת כניסתו לארץ, אחת המצוות שמופיעה בה היא המצווה לשים מעקה בגג הבית: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ. וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (כב, ח). אדם שבונה בית חדש, חייב לבנות על גג ביתו מעקה, כדי שמי שעולה לגג לא ייפול ממנו ויפגע. זו מצווה שדורשת מהאדם לקחת אחריות על ביתו.
מעקה/ גבול / חוק כל אלה באים להגן עלינו כדי שנוכל לנוע בתוכם בחופשיות. לא תמיד זה קל.
אחת השאלות שעלתה בסדנה במה היה לך קל יותר – בגבולות ובחוקים או ליצור חופש.
מה דעתכם?
בחרתי לשתף גם ביצירה של רות קסטנבאום בן דב, שיצרה במסגרת התערוכה של האמניות עם הפרשנות על פרשות השבוע (תערוכה שהייתה במתחם התחנה במסגרת הבינאלה לאמנות יהודית עכשווית לפני שנה)- על פרשת כי תצא. היא בחרה ליצור על פרשת כי תצא העוסקת בדיני מלחמה כאמא לשלושה בנים בצבא.

ניתן לקרוא מעבר בקישור כי תצא רות קסטנבאום בן דב

ולמה כי תצא למרחב הלב?
אני ממליצה לקבוע ימי כיף כאלה בשנה כי הם מפנים מרחב בלב ואפשר להישען על המרחב הזה בשמחה, אבל צריך לצאת לצורך העניין ולתת פניות לנפש.

ואנחנו יוצאים בשבוע הבא לאומן לכבוד ח"י אלול שזהו יום הולדתו של הבעל שם טוב, אחזור לכתוב בעוד שבועיים. אגב, אם אתם מבקשים שאתפלל על מישהו, כתבו לי במייל.

שבת שלום,
ליאורה

הפוסט כי תצא למרחב הלב הופיע ראשון באורייתא

השבוע נערך בביתי מפגש נשים לכבוד ראש חודש אלול. הגיעו נשים משמשית, ציפורי, הושעיה, חברה טובה מאוד מכפר סבא וגם הגיעו שתי נשים מקסימות מהישוב פסגות שבבנימין. שתיהן מכירות אותי ממרכז פסג"ה בבנימין שבו העברתי קורסים במשך שנתיים והן מהקוראות הקבועות שלי. הן בחרו לנסוע את כל כברת הדרך כדי להגיע למפגש שלנו. לשמחתי הרבה קיבלתי מתנה את ספרה החדש של סיוון רהב מאיר שנקרא 'הסטטוס היהודי' שבו היא כותבת על פרשות השבוע. ולכבוד ההתחדשות עם הספר שהבנתי שעדיין לא מצוי בחנויות אלא נמכר לשומעי השיעורים של סיוון רהב מאיר בינתיים, בחרתי להביא משהו מהדברים שהיא כתבה בקשר לפרשת שופטים, וכך היא כותבת על הממ"ד של השנה:

"בפרשה שלנו מופיע הפסוק: "שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך לרשתה" (דברים יט, ב) וכך כותבת סיוון רהב מאיר על הממ"ד של השנה. "עיר מקלט" היא המקום עבור אדם שרצח בשגגה ולא בזדון. הוא נמלט לעיר כזאת ונחשב למוגן, וחי שם ומתחנך, עד שהוא חוזר אל החברה כאדם אחר. זו תפיסה אחרת מהתפיסה שאנחנו מכירים היום במשפט הפלילי. זה לא בדיוק כלא, אלא יותר חינוך מחדש והגנה מפני נקמה.
ואיך פירשו לאורך הדורות את הפסוקים האלה באופן אישי וקיומי יותר? יש גישה בחסידות שלפיה חודש אלול, שפרשת "שופטים" היא כמעט תמיד השבת הראשונה שלו, הוא סוג של עיר מקלט. רבים מכירים את ראשי התיבות המפורסמים של אלול ("אני לדודי ודודי לי") אבל יש עוד ראשי תיבות, פחות ידועים, הלקוחים מתוך הפסוקים המתארים את הרוצח בשגגה: "אינה לידו ושמתי לך".
אלול הוא עיר המקלט של הזמן, של השנה. הוא המועד המתאים להתכנסות פנימה ולתהליך שיקום ושיפור מכל מה שעשינו "בשגגה" לאורך השנה, מכל הפספוסים. צריך "לברוח" אליו פעם בשנה, כמעין מרחב מוגן."

תמיד בפסוק הפותח את הפרשה "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…" אני מדמיינת שופטים, שוטרים שעומדים שבשערי חיינו. הם אלה שאמונים להיות אנשי הצדק ושומרי החוק. הם מהווים הגנה ובעיקר עבורי יראה. והנה השבוע הצטרפו לפסוק הזה אנשי צבא.
וכך הסיפור:
כבר לפני כמה שנים רציתי להיות ספק של משרד הביטחון. כשמקבלים מס' ספק זה מאפשר לי לארח קבוצות מהצבא לסדנאות, חשבתי שזה ערוץ מצוין. כולם הפחידו אותי שזו ניירת רבה שיש להגיש אותה ולוקח הרבה זמן עד שמקבלים את האישורים. ההפחדה זהו גרמה לי לא לנסות. השנה החלטתי שאני לוקחת את זה כאתגר לנסות ולקבל מס' ספק.
ואכן, לא אייגע אתכם אבל היה עלי לאסוף ולמלא ניירת רבה מאוד מהרבה גורמים. אספתי, שלחתי ולשמחתי הרבה לאחר חודש וחצי, בינואר, קיבלתי מס' ספק במשרד הביטחון. 11013716. שמחתי מאוד והייתי בטוחה שמרגע זה אני נכנסת למאגר של המשרד ואתחיל לקבל קבוצות.
ואז דממה.
לא הגיעו קבוצות וגם לא ידעתי כיצד אני יכולה לדעת אם אני במאגר שלהם או לא.
והנה, בהשגחה גדולה, לפני חודש וחצי ערכתי אזכרה לגלעד הראל ז"ל לרגל 20 שנה לפטירתו. מתברר שאחת מבני משפחתו של גלעד ז"ל, היא ראש ענף תרבות בצה"ל. היא לשמחתי הרבה יידעה אותי שעלי לעבור ועדה ולועדה עלי להגיש מסמכים נוספים ומישהו אמור לצפות בי כדי לאשר את התכנים שאני מעבירה. בשבוע הבא הועדה מתכנסת ואני מקווה שאצליח לעבור אותה.
בכל אופן, השבוע ארחתי את הקבוצה הראשונה מצה"ל, פורום מ"פ מבסיס מחווה אלון. 13 קצינות וקצין אחד שהגיעו לסדנה של פתיחת שער. התרגשתי במיוחד. הם הגיעו בזכות המפקדת החדשה של מחווה אלון. דיברנו על כך שהם שליחים. והפסוק שפותח את הפרשה על שופטים ושוטרים משמעותי עבורם. ואני אוהבת את הפרשנות של הרב שלום נח ברזובסקי שכותב על כך שתמצא לך שופטים, שוטרים ואני מוסיפה אנשי צבא – אנשים שיתנו בך ובלבבך אלוקות. אנשים בעלי שיעור קומה שיהיו לך מורי דרך ומורים רוחניים בכל שערי החיים.
היה מפגש מדהים.
והייתה סדנה היום על ניגון שפותח שער במכללת שאנן, שהסטודנטיות ביקשו לא לפרסם את הצילומים שלהן. בשבוע הבא יהיו סדנאות במכללת שאנן במסגרת הקורס 'צדק צדק' שאגב, זה גם נושא משמעותי שמופיע בפרשה של השבוע.
שתהיה שבת שפותחת שערים ללב ולנפש,
ליאורה

הצילום – בשבועיים האחרונים מרגש לנסוע בכבישי הגליל ולראות את שדות הכותנה פורחים להם בלבן. אני תמיד נפעמת לראות את הטבע שיודע בדיוק מתי לפרוח ובתזמון מושלם. אז השבוע הזדמן לי לעצור ולצלם והנה לכם טעימה מים לבן.

הפוסט פותחת שער הופיע ראשון באורייתא