בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון וילפריד בהזורע תערוכה שנקראת 'החומר הלבן', פיסול עכשווי בפורצלן. בתערוכה הזו מציגות אמניות רבות שעובדות עם פורצלן שהוא חומר קשה מאוד לעבודה. מבקשת לשתף בשתי עבודות. האחת – מציגה מוריה אשכנזי רוזנבלום (שהיא יקרה לי מאוד) עבודה מרגשת "תאי זיכרון קורסים" 2015 . זו עבודה אישית אבל עבורי היא מתכתבת מאוד עם הימים שאנחנו מהלכים בתוכם, ימי תשעת הימים, ימי האבל על חורבן הבית הראשון והבית השני בתשעה באב. ימים שעבורנו מהווים זיכרון כואב גם לגירוש שנעשה לפני 10 שנים מגוש קטיף והזיכרון הזה עדיין קשה להכלה ואני תוהה ביני לבין עצמי האם לתת לתאי הזיכרון לקרוס או לשמור עליהם?
אמנית נוספת אילת זר שינבוים (שהיא ידידה טובה) שמציגה עבודה שנקראת 'התנקות' 2015 , עצם השם כבר מהדהד עבורי את ההתנתקות, ויש בה משהו מתוך השבר שמצמיח תיקון.
אילת זר שינבוים, התנקות 2015, ציור והדפס על פורצלן
השבוע גם שלח לי המשורר אליעז כהן, ידיד גם הוא, את מקבץ השירים שנכתבו בחול, בתקופת הגירוש ולאחריו. אליעז כתב כך על שירתו: את השירים המצורפים בקובץ כתבתי אז, בין ניסן-אב תשס"ה (אפריל-אוגוסט 2015 ( חלקם נכתבו לאחר השתתפות בפעולות הסברה ומחאה כנגד העקירה הצפויה, חלקם כחלק מ"מסעות פרידה" שערכתי ביישובי הגוש.
שורות, תמונות, דימויים, חזיונות, פסוקי תחנון וקינות באו והלכו אצלי. כמו מעצמם נרשמו. בין הייאוש לתקווה, בין החיים למתים, נכתבו השירים בחול. זה החול שהיה אולי, יותר מהכל, מסמליו המובהקים של הגוש. זה החול שלבסוף כיסה הכל. אולי גם את השירים.
מתוך הקובץ בחרתי את הקטעים הבאים:
כָּזֶה חֹק הַתְּמִימוּת רָאִיתִי
וּבָכִיתִי
*
רָאִיתִי תַּמִּים מַאֲמִינִים וְזוֹרְעִים
מִי יִתְקַע לְכַפְּךָ הַזּוֹרֵעַ
כִּי בְּרִנָּה תִּקְצֹר
*
אֲנִי אוֹמֵר (בְּשֶׁקֶט, בַּלֵּב פְּנִימָה)
שֶׁמָּא יְכַס הַחוֹל
הַיָּם יֵהוֹם
וְאַתָּה זוֹרֵעַ
*
אֵלִי – שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם:
הַחוֹל וְהַיָּם הַחוֹל וְהַיָּם הַחוֹל
וְהַיָּם
*
תְּפִלַּת הָאָדָם:
מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ בָּר, בָּתֵּינוּ תִּינוֹקוֹת
מָה עוֹד תְּבַקְּשִׁי מֵאִתָּנוּ
מְכוּרָה
*
שִׁלַּמְנוּ בְּחֵלֶב שִׁלַּמְנוּ בְּדָם שִׁלַּמְנוּ בְּדֶמַע שִׁלַּמְנוּ בְּיֶזַע
בְּמוֹרַג חָרוּץ נָכִין בַּחוֹלוֹת לִזְרָעִים חֲדָשִׁים
*
עַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר (כִּמְעַט יוֹדֵעַ)
עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, גַּם בַּחוֹלוֹת הָאֵלֶּה
זֶרַע וְקָצִיר
וְקֹר וָחֹם
וְקַיִץ וָחֹרֶף
וְיוֹם וָלַיְלָה
לֹא יִשְׁבֹּתוּ אליעז כהן, נכתב באייר-סיון תשס"ה
השבת אנחנו מתחילים לקרוא את ספר דברים, שבו משה מתחיל לנאום את נאומו האחרון לפני מותו, נאום שבו ההיסטוריה של העם, המכשולים שעמדו/או שלא בהליכה במדבר, האמונה באלוהים שידעה עליות ומורדות ובעצם הוא מסכם את כל כברת הדרך של היותנו עם.
המשפט הראשון שעולה בראשי בהקשר הזה הוא ש'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' ושאנחנו עדיין בתוך מסע ארוך לגאולה.
קראתי השבוע דברים מאוד יפים שאמר חיים גורי בראיון אתו (עם רחלי ריף), בגיל 92 הוא מוציא ספר שירים חדש "אף שרציתי עוד קצת עוד", בספר מקובצים שירים שכתב גורי בחמש השנים האחרונות. בדפים מתוך 'ספר הצוואות', החלק שסוגר את הספר הוא כותב: ' והיא עולה משעולה טלולה מטֻללים, לבשר י שלא לנצח תאכל חרב. ואף נשבעת לי בשם הימים הבאים, שיהיה אחרת'. יש קטע נפלא בתלמוד (הוא מספר) ובו שני תנאים מדברים בבקעת ארבל על המשיח, על הגאולה, ואז הם רואים את השמש במזרח מבקיעה לאט לאט, ואחר כל הכל מתמלא באור. ככה תבוא הגאולה, קמעא קמעא. זה שיר של תקווה גדולה שהטוב יבוא, שהאור יבוא. שורות הסיום של הספר הן: "עוד ניחוחי טיוּן, מרווה וזעתר נוספים כעת אל האוויר המקומי ואל געגועינו, מבקשים שלא נדאג, שגם הם, כמו מולדת, ימשכו פה אחרינו," היא לא תחרב, היא לא תשרף, והפרחים האלו ימשיכו להיות הפרחים של המולדת.
זה סיום אופטימי, נכון עליקה? שואל גורי את אשתו עליזה. "אם אתה אומר", היא מחייכת.
בסיום האופטימי הזה, אני בוחרת לסיים את הדברים שלי, לקראת השבת הקרובה.
מבקשת לשלוח לכל מי שקורא אותי אהבת חינם, הפיצו אותה גם אתם ומי ייתן והיא זו שתגבר על שנאת החינם שבגללה חרבו בתי המקדש שלנו,
שבת שלום,
ליאורה
תמונה: מוריה אשכנזי רוזנבלום, תאי זיכרון קורסים 2015, פורצלן וטכניקה מעורבת.
