לפני כחודש וחצי קיבלתי שיחת טלפון מזהבה הראל, היא סיפרה לי שהיא אמא של גלעד שנפטר בהיותו בן 19 לפני 20 שנה. גלעד היה בחור יצירתי מאוד ולכן היא חשבה לערוך את האזכרה המיוחדת בסדנה משפחתית בהשראת היצירתיות שלו. אני מודה שהטלפון הזה ריגש אותי מאוד, ערכתי כבר אזכרות אך לא בגלריה, וזה שימח אותי שניתנה לי הזדמנות להכיר ולו במעט יוצר מוכשר מאוד. ביום שישי האחרון הם הגיעו אלי – 21 איש . אמא שלו, אחיו ובני משפחתו אחותו ובני משפחתה דודים שלו ובני דודים. קראתי לסדנה – נקודות האור של גלעד ויצרנו שבילים של אור בהשראתו. אחד השירים שהיווה השראה לתהליך היצירה היה:
"לכו בשבילי הקשת בענן
לכו בשבילי השיר
והיופי יקיף אתכם,
יש דרך אל מחוץ לכל ערפל כבד,
כשהולכים בשבילי הקשת בענן"
מודה שזכיתי.
לאיזה שביל נוטה מטה חיינו?
סדר עדיפויות – מה קודם למה?
והיכן עוברת הדרך אל החופש?
חזרתי עכשיו ממפגש של נשים/ אמהות. נפגשנו לסיעור מוחות לקראת שבת עולמית בכל יהדות העולם שתתקיים בעזרת השם בשבת פרשת לך לך. יש לנו עוד המון זמן ואנחנו רק התחלנו להעלות מחשבות (עוד אשתף על כך). אחת הנשים המקסימות שישבה לידי (הכרנו רק היום) סיפרה לי כמה היא עסוקה בעבודתה וגם עם ילדיה. היא אמרה שהיא מנסה למצוא את האיזון.
ולמה בחרתי לספר על כך? כי לא רק היא אלא כולנו מתמודדים עם השאלה היכן לשים את הדגש וכיצד ליצור את סדר העדיפויות בחיינו.
הדברים מתחברים לפרשה שלנו. בפרשת מטות, אנו רואים כיצד בני ישראל עסוקים בהכנות האחרונות שלהם לקראת הכניסה לארץ ישראל. שניים מהשבטים, ראובן וגד, התברכו בעדרים גדולים ובנכסים עצומים במיוחד, ולכן הם חוששים שהנחלה שיקבלו בתוך הארץ לא תספיק להם. הם ניגשים למשה רבנו עם ההצעה הבאה: במקום לקבל את הנחלה הרגילה בתוך תחומי ארץ ישראל, הם מעדיפים לקבל נחלה גדולה במיוחד, אך בצדו המזרחי של נהר הירדן. הנקודה שמשמעותית וחשובה עבורם היא קודם כל עדרי הצאן והבקר.
בחרתי השבוע להביא את הדברים שכתבה סיוון רהב מאיר: "לפעמים לא צריך פלפולים ופרשנויות. הפסוקים פשוט זועקים. שבט ראובן ושבט גד מבקשים, לפני שייצאו למלחמה, להשאיר את הרכוש והילדים בעורף, ואומרים למשה רבנו כך: "גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו". קודם גדרות לצאן, אחר כך ערים לילדים. קודם הביזנס, אחר כך המשפחה.
משה רבנו עונה להם, אבל בתשובה שלו הסדר הפוך: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם". קודם כל הילדים ואחר כך הצאן.
זה כמובן לא סתם סדר כרונולוגי אלא משהו שמשקף הכרעה ערכית, ומלמד מה יותר חשוב להם. רש"י כותב על כך: "חסים היו על ממונם יתר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפן. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם". הקריירה היא בשביל המשפחה, ולא להיפך.
זה הזכיר לי את העצה שנותנים בימינו להורים כדי לא לשכוח, חלילה, את הילד ברכב: להשאיר לידו את הסלולרי, כי אותו בטוח לא נשכח לבד.
זה לא כל כך פשוט להגיד "זה לפני זה, וזהו". סדרי העדיפויות האלה הם עדיין הנושא המרכזי על סדר היום של רבים-רבים, שכל הזמן עוסקים בסוד האיזון, ותוהים איך לא להחליף בין האמצעי למטרה."
אמן, שנצליח.
והיכן עוברת הדרך אל החופש?
עסקתי השבוע בהרבה שבילים, שביל הקשת בענן, שביל האור של גלעד, וגם במהלך הנסיעה להעברת סדנה בעפרה ביום היערכות קיבלתי טלפון משלום ברוך מנתניה שביקש סדנה משפחתית למשפחתו ולמשפחת אחותו. הם בדרך לחופשה ברמת הגולן ורצו לחוות משהו מיוחד וערכי בדרך לצימרים.
אז הנושא של הסדנה שלהם היה 'בדרך אל החופש', עם השיר של רוברט פרוסט 'השביל שלא נבחר'. על הבחירות שלנו בחיים, על תהליך קבלת ההחלטות. הייתה סדנה כיפית, שאני מודה עליה. לידיעתכם גם אם אתם בדרך לחופשה – שווה לכם לעצור. יש לי כבר סדנה מוכנה עבורכם.
מאחלת שבת שנדע להטות את מטה חיינו למהות החשובה באמת,
ליאורה
