הנני מהלכת בין פרשת לך לך…לבין פרשת וירא. מהלכת כאברהם אבינו. כי פרשת לך לך נוגעת בי מאוד בהליכה המתמדת, ובמיוחד במוצאי שבת שעברה כערכנו הבדלה משותפת לקהילות שמשית, ציפורי והושעיה לכבוד השבת העולמית שהייתה בכל העולם.
התכוננו לערוך את ההבדלה במועדון בהושעיה וביום חמישי בבוקר כשגילינו שהמועדון תפוס לאירוע העברנו את המפגש לגינת הבית שלנו. והיה אירוע מדהים, שהגיעו אליו 100 איש משלושת הקהילות. ערכנו את ההבדלה בנגינה, בשירים ובסיפור שהמוטיב של כולם היה הליכה. הרבה אנשים טובים היו באמצע הדרך, איך שהלב נפתח, חובק את העולם ובקריאה גדולה
לשיר לאהבה, יחד לב אל לב ההליכה מקבלת משמעות גדולה – זו ההתחלה המשותפת של כולנו, כעם יהודי אחד.
זכינו כולנו לחוויה מדהימה ומרגשת, ובמיוחד אנחנו שזכינו להיות מכניסי אורחים.
'קהילות הולכות יחד', הבדלה משותפת, מוצאי שבת לך לך. בהושעיה.
על שלושה שאומרים הנני.
על לאונרד כהן, מיכאל סגן כהן, אברהם אבינו ושליחות?
על דלתות רב בריח עם פתחי האוהל של אברהם?
בפרשה שלנו מופיעה תשובתו של אברהם כשאלוהים קורא לו. הוא עונה הנני. איזו תשובה מדהימה זו. ללא שאלות, ללא השתהות, ללא חשיבה אם מתאים לי או לא. פשוט הנני. כאן ועכשיו. נכון לכל משימה. וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי (ברא' כב ( כדאי היה שנלמד ממנו לומר "הנני". כל אחד לפי כוחו ויכולתו, כל אחד לפי אתגרי חייו. כל אחד צריך לשאול את עצמו מה הוא יכול לעשות למען עמו, ארצו ותורתו; לשאול את עצמו כיצד הוא יכול לחיות חיים של משמעות ועשייה, חיים של אידיאליסטיות ונתינה כחלק מרכזי מחייו.
מיכאל סגן כהן, דפוס בלט, צבע אקריליק על נייר ומסגרת, 1978.
האמן מיכאל סגן-כהן (1944-1999) לא היה הראשון שהשתמש במילה בציור; הוא לא היחיד שהציב נושא תנ"כי במרכז עבודתו; וגם אינו מקורי בהכניסו יסוד מפורש של מכוונות עצמית (self-reference) ליצירתו. אולם הציור "הנני" (1978) הוא ביטוי ייחודי לשילוב מדהים בתמציתיותו של שלושה ממדים אלה: ציור של מילה (אחת ויחידה) בעלת מטען מקראי מובהק, שכל כולה הצהרת נוכחות כפולה – של הדובר המצוטט ושל האמן עצמו.
"הנני" הוא ציור חריג בהיותו "לא-ציור" בעליל. לא זו בלבד שאין בו דימוי חזותי מעבר למילה, אפילו המילה עצמה מודפסת ולא "מצוירת".
למען הגילוי הנאות, אני אוהבת את לאונרד כהן, שירים שהיו נשמעים בתקליט שמתנגן בפטיפון בבית הורי, (אני מסגירה את גילי). אני מעריכה את מילותיו, אוהבת את הלחנים ואת הקול הכל כך מיוחד. הוא עבורי נוסטלגיה של מנגינת הנפש. לפני שבוע הוא נפטר, ערב פרשת לך לך. ומפליא איך כמה חודשים לפני כן הוא פרסם את שירו האחרון בו הוא פונה להקב"ה במילים "הנני, הנני, אני מוכן, א-לי", כשהוא חושף את מחלתו הקשה ובעצם נפרד מהעולם באמצעות השיר הזה בו גם משולבת חזנות יהודית טיפוסית על המילה "הנני".
אהבתי את היותו יהודי גאה שמעולם לא הסתיר את יהדותו שעלתה גם בשיריו בכמה הזדמנויות, (מי במים ומי באש, הללוי-ה ועוד), כך הוא סיים את הופעתו בישראל לעיני עשרות אלפים בברכת כוהנים אותה נשא על הבמה. בשירים ובכתיבה שלו הוא השתמש המון במטפורות ובדימויים מתוך ההיסטוריה של העם היהודי, מהתנ"ך, מהשואה.
וחשבתי על השיר האחרון, הכל כך מיוחד ומורכב שהוא כתב, שיר ערש לכאב, שיש בו אמירה אמיצה של מוכנות ללכת אליך. פניה ישירה לעבור מסך.
אִם אַתָּה הַמְּחַלֵּק
אֲנִי יוֹצֵא מֵהַמִּשְׂחָק
אִם אַתָּה הַמְּרַפֵּא
אֲנִי שָׁבוּר וּמְשׁוּתָּק
אִם לְךָ הִיא הַמְּלוּכָה
אָז לִי לָבֶטַח הַבּוּשָׁה
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ רוֹצְחִים אֶת הַלֶּהָבָה
אַדִּיר, בַּמְּרוֹמִים
יִנָּשֵׂא שִׁמְךָ הָרֵם
צְלוּבִים, מְקֻלָּלִים
בְּצֶלֶם בְּנֵי אָדָם
מִילְיוֹן נֵרוֹת דּוֹלְקִים
לָעֵזֶר שֶׁלֹּא הִגִּיעַ מֵעוֹלָם
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
הִנְּנִי הִנְּנִי
אֲנִי מוּכָן, אֵלִי
בַּסִּפּוּר יֵשׁ מְאַהֵב
אַךְ הַסִּפּוּר לֹא הִשְׁתַּנָּה
יֵשׁ שִׁיר עֶרֶשׂ לַכְּאֵב
וּפָרָדוֹקְס לָשֵׂאת אַשְׁמָה
אֲבָל כָּתוּב בַּמְּקוֹרוֹת
וְאֵין זוֹ סְתָם טַעֲנָה בְּטֵלָה
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ רוֹצְחִים אֶת הַלֶּהָבָה לאונרד כהן. מאנגלית: גד קינר (קיסינגר)
שיהא זכרו לברכה.
לפני כחצי שנה כשאריה עבר את תאונת הדרכים כרוכב אופנוע והיה חודשיים בכסא גלגלים, נאלצנו לפתוח בבית דלת נוספת כדי שתהיה אפשרות לנגישות. ופתאום שמתי לב שעכשיו הבית שלנו כמו האוהל של אברהם אבינו. יש לנו פתח לכל אחת מהחזיתות של הבית. ארבעה פתחים. כך שאורחים יכולים להיכנס מכל כיוון. וזה שקוף שאני אוהבת לארח.
שנזכה תמיד להיות מארחים, לפעמים גם לדעת לפתוח דלת פנימה,
ולהיות הנני גם לעצמנו.
שבת שלום,
ליאורה
