היה חג עם הרבה אורות, שמחנו ונהנינו מאוד, מקווה שגם אתם,
היום יום השואה.
אתמול הייתה אזכרה לסבא שלי, יעקב פורשר, שנפטר בכ"ו ניסן תשל"ה. סבא שלי עלה לארץ בינואר 1940, עם סבתא שלי ואמא שלי בהיותה בת שנתיים מקיז'מרוק שבסלובקיה. הוא עשה זאת לאחר שדוד שלו שחי בוינה אמר לו: "תיקח את אשתך ובתך כי אירופה בוערת". הוא בחר באומץ רב לעזוב משפחה עבודה וחברים ולעלות לארץ למורת רוחם של כל שאר בני משפחתו שלא הבינו מדוע הם עוזבים.
על המצבה שלו חרתנו גם שמות הוריו ואחיותיו שנספו גם הם. השנה הוספנו גם את שמות ילדיה של אחותו בלנקה – הוספנו את ורה, איון והדה. כשבלנקה הגיעה לאושוויץ היא חויבה ללכת במסלול נפרד מילדיה אך היא בחרה ללכת אתם. שיהא זכרם מבורך.
בזכות סבי, שבחר בחיים כשעדיין היה אפשרי לבחור בהם, זכיתי לגדול עם סבא וסבתא. זה ממש לא מובן מאליו.
ככל שעוברות השנים אני מרגישה עד כמה הכאב הוא אינסופי, בלתי נשכח ועד כמה חובה עלינו להמשיך ולספר את הסיפורים של ניצולי השואה כדי שנזכור אותם.
מאז ששמעתי על הרעיון של 'זיכרון בסלון' אני רוצה לקיים ערב כזה בביתי. השנה זה מתאפשר וביום שני, א' אייר תשע"ו, 9.5.16 בשעה 20.00 בערב אארח בסלון ביתי את ניצולת השואה שרה קריב מקיבוץ רמת דוד. בת 92 ילידת בודפשט ששרדה את אושוויץ ועדיין עובדת במתפרת הקיבוץ.
ואיך מפני שיבה תקום חברה?
ראיתי את הדברים היפים שכתב השר אורי אורבך ז"ל על פרויקט 'והדרת' ובחרתי לשתף בהם.
"הפסוק המוכר כל-כך "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" מופיע בפרשת קדושים, לכאורה לא במקום הטבעי שלו. תחילת הפרשה מוקדשת למצוות מוסריות שבין אדם לחברו: דאגה לעניים, לא לגנוב, לא להלין שכר, לא לקלל חרש ולא להכשיל עיוור, לא לרכל ואפילו לאהוב את רעך כמוך (גם אם הוא לא בדיוק כמוך)
המצוות הקשורות לזקנים מחכות בסבלנות, (כמו שמבוגרים רגילים…) והן מופיעות רק לאחר רצף של ציוויים המתרים בנו לא לנהוג בחוקות הגויים: "אל תפנו אל האובות ואל היידעונים ואל תבקשו לטמאה בהם אני ה' אלוקיכם: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ה'".
בעל "העמק דבר", הנצי"ב מוולוז'ין, מתייחס לשאלה הזו ומסביר כי לא סתם ניצב הפסוק הזה בסמוך למצוות המזהירות מעבודה זרה ומחוקות הגויים. בעוד שמנהגי הגויים היו לפנות אל האובות והיידעונים בשעת צרה או כדי לדעת את העתיד, הרי שתורתנו הקדושה דורשת מאיתנו לכבד את הזקנים שלנו. זוהי התשובה היהודית למנהגי הגויים. ובלשוננו: אצלנו לא פונים אל קוסמים ומכשפים, אובות ויידעונים, אלא אל האבות והידענים, הזקנים והחכמים.
מסר יהודי וחינוכי חשוב זה יצוין השבת בע"ה באלפי בתי כנסת וקהילות ברחבי הארץ. האדם המבוגר, הזקן, ראוי לכבוד בשל ניסיונו וחוכמתו. לצערנו, אנשים מבוגרים עולים אצלנו לכותרות לעיתים קרובות מדי בשל פעולות אלימות המופנות נגדם. תפקידנו הוא להדגיש דווקא את תרומתם, את יכולתם בשלל תחומים, את ניסיון חייהם העומד לרשות החברה כולה….
כאן לא מדובר בתקציבים אלא בהבנה של דור שלם על חשיבות היחס הטוב וההוגן כלפי המבוגרים. בבתי הספר, בתנועות הנוער, במוסדות הבריאות והמשפט וברחוב, עלינו לשים לב יותר לקשישים. עלינו כחברה לדאוג לכך שיותר מבוגרים ימשיכו לעבוד, להתנדב, ללמוד, ליצור בכל מסגרת ראויה. לא צריך להעביר בכוח זקנות את הכביש כמו בבדיחה הידועה ("היא התנגדה" מסביר שם הילד את איחורו לבית הספר). צריך לראות בהם בני אדם, אזרחים הראויים לכבוד מיוחד.
על שבת זו הכרזנו כשבת "והדרת". המשרד לאזרחים ותיקים פנה בבקשה לכל בתי הכנסת ולכל הרבנים ונושאי הדרשות להקדיש את שיעוריהם ודברי התורה לעניין זה. גם תנועות הנוער, דתיות ולא דתיות, יפעלו בנושא. בבתי הכנסת זו הזדמנות להעלות לתורה דווקא את זקני הקהילה או את האדם המבוגר ביותר בקהילה. אני מקווה שלקראת השנה הבאה יהפוך העניין כבר למנהג ונרתום גופים רבים לפעילות ולהעלאת המודעות.
ראוי שהבשורה של "והדרת פני זקן" תצא מבתי הכנסת, מתוך קהילות של תורה. וכך לא רק מצווה נקיים, אלא מפני שיבה תקום חברה מתוקנת וטובה יותר."
*אורי אורבך ז"ל כתב לקראת שבת "והדרת" הראשונה, ופורסם בעלון השבת "מצב הרוח", לפני שלוש שנים, מאי 2013. אורי קיים את המיזם לא רק בקרב הציבור הדתי, גם תנועות נוער חילוניות הצטרפו לעניין. נקווה שבשנים הבאות תהפוך שבת "והדרת" למסורת חינוכית-חברתית.
מאחלת שבת של כבוד לניצולים, כבוד למבוגרים,
שבת של הדר ושל שלום,
ליאורה
