לפני הרבה שנים אהבתי לקנות בגדים אצל 'קדם ששון'. קדם עד היום מהווה מותג כמעצב נחשב מאוד. הוא ידוע בשילובי הבדים, בצבעוניות מיוחדת ובכלל – הוא פשוט אמן. באחת הפעמים מדדתי שמלה שכלפי חוץ הייתה בצבע כחול ובחלק הפנימי שלה היא הייתה בכמה צבעים. שאלתי אותו – למה דווקא בפנים זה צבעוני וצבע חלק אחד מבחוץ? הוא ענה לי תשובה שאני לא שוכחת עד היום: "החלק הפנימי של הבגד הוא מה שחשוב כי זה הכי קרוב לגוף שלך".
אהבתי את התשובה שלו. במיוחד כשמדובר במעצה אופנה שבדרך כלל מה שחוב להם זו החיצוניות.
כמובן שקניתי.
מה בין בגדי מעצבים לגן עדן?
האם סטרס זה סוג של בד?
ופעמון אחד מה מיוחד בו?
הפתיח הוביל אותי לדברים שכתב הרב יוני לביא על פרשת תצווה. קראתי ואהבתי ואני מצרפת לכם.
"אם נשאל אדם, כל אדם, מה יותר חשוב – מה שבפנים או מה שבחוץ? כולם יגידו – "ברור שמה שבפנים!". אולם בפועל כמה אנרגיות ותשומת לב אנשים משקיעים בגוף ובמראה שלהם.
למה בני אדם מתלבשים? יש שיגידו, כדי להגן על הגוף מפגעי מזג האוויר. השמש קופחת והקור חודר, וצריך שיכבה חוצצת כדי לשמור על הגוף. התשובה הזו נכונה, אבל רק באופן חלקי. הזמן, הכסף ותשומת הלב האדירה שבני אדם משקיעים במה שהם לובשים, מורים שיש כאן משהו הרבה יותר משמעותי. שלא לדבר על תעשיית האופנה האדירה המגלגלת עשרות מיליונים בשנה, רק מהשאלה איזו סוג של בד תעטי על גופך, ומה תהיה צורתו וצבעו.
כשאנחנו שואלים את עצמנו איך התורה מתייחסת לבגדים אנו מגלים דבר מעניין. מי שייפתח את ספר בראשית ויתעניין מה לבשו אדם וחוה אי שם בגן עדן, יגלה ש….כלום. "ויהיו שניהם עירומים האדם ואשתו ולא יתבוששו" (בראשית ב,כה). הפעם הראשונה בה הרגישו צורך להתלבש הייתה רק אחרי החטא הראשון – כשאכלו מעץ הדעת. מדוע? מה הקשר בין הדברים?
אם נשאל אדם, כל אדם, מה יותר חשוב – מה שבפנים או מה שבחוץ? האישיות של האדם, הנפש, התכונות שלו – או איך שהוא נראה מבחוץ? כולם יגידו – "ברור שמה שבפנים!". אולם בפועל כמה אנרגיות ותשומת לב אנשים משקיעים בגוף ובמראה שלהם, וכמה הם מקדישים כדי לפתח את האישיות והתכונות הטובות שלהם?
לגוף האנושי, יש כוח משיכה מאוד חזק. בקלות רבה האדם עלול ללכת שבי אחריו ולשכוח את מה שבפנים. את הנפש, את האישיות, את הנשמה. זה הרי בדיוק מה שקרה שם בחטא עץ הדעת – "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים"…היופי החיצוני היה כל כך מסנוור עד שגרם לה לשכוח שהפרי הזה אסור ואינו מיועד להם.
פרשת השבוע שלנו עוסקת הרבה מאוד בבגדים ומספרת על בגדי הכהונה: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח,ב). בגדים נועדו קודם כל להחזיר לאנושות את האיזון שאבד לה. להסתיר מעט את הגוף וקסמו, כדי לתת מקום לצד הפנימי – לנשמה, להתבטא. איננו מתנגדים לגוף או מתביישים בו, אבל אנחנו גם לא רוצים שהוא ישתלט על הבמה. ולא יאפשר לדברים עמוקים יותר להופיע. תפקיד הבגד הוא לעמעם מעט את הסינוור של החיצוניות כדי לאפשר לפנימיות להאיר."
מעבר לבגדי הכהונה שמככבים כאן השבת מככבים גם פעמונים. קראתי ב YNET שלפני כמה שנים נמצא פעמון במהלך חפירה ארכיאולוגית בעיר דוד. אני לא יודעת אם הוא של הכהן הגדול אבל אני כן יודעת שהפעמונים על בגדי הכהן מופיעים בפרשה שלנו.
פריט ארכיאולוגי נדיר מתקופת בית המקדש השני נמצא בעיר דוד. הפעמון, העשוי זהב טהור, בעל קימורים עדינים ודפנות דקות וקוטרו כסנטימטר. הוא נמצא בשלמותו ללא פגע במהלך חפירות של רשות העתיקות בגן הלאומי עיר דוד במימון עמותת אלעד.
ברשות העתיקות הסבירו כי רק איש נכבד ורם מעלה במיוחד יכול היה לענוד תכשיט מסוג זה על דש מעילו. כמו כן, על מעילו של הכהן הגדול בימי הבית השני היו תלויים פעמון הזהב ותכשיט בצורת רימון. "ארכיאולוג יכול לחפור כל חייו ולא למצוא ממצא כזה", אמר בהתרגשות הארכיאולוג אלי שוקרון. הוא סיפר: "ביום שני נמצא הפעמון מתחת לרחוב הראשי מתקופת בית שני בירושלים, מתחת לקשת רובינסון. מדובר בממצא נדיר ומיוחד, הפעמון נמצא בשלמותו ללא פגע עם לולאה מוכנה לתפירה על דש בגד".
בנוגע לשאלה אם ניתן לקבוע בוודאות שאכן מדובר בפעמון של הכהן הגדול, אמר שוקרון כי "אני ארכיאולוג וכאיש מקצוע עלי להיות זהיר, אך אם אנו מדברים על איש רם מעלה במקום ובזמן הזה בירושלים, אפשר להבין למה אני מתכוון" ."הפעמון נפל בלי ששם לב" הוא הוסיף: "על בגד אותו אדם היו תלויים פעמונים רבים מבין אלה וכשהוא היה עובר ברחוב הפעמונים היו מצלצלים וכך אנשים היו יודעים שמגיע אדם חשוב, מפנים לו את הדרך או קדים קידה. מדהים איך הפעמון הזה מצלצל באותם צלילים כמו לפני 2,000 שנה. כנראה שאחד הפעמונים על דש הבגד שלו נפל מבלי ששם לב לתעלת הניקוז וכך הוא השאיר לנו מזכרת ייחודית מהחיים במקום הזה לפני אלפי שנים".
ואני מודה שאני נפעמת מהגילוי הזה. הפעמון עדיין משמיע קול והוא כל כך יפה. התחלנו עם חשיבות הפנימיות המשכנו לפעמון שמצלצל חיצונית כדי שנדע שמישהו חשוב הגיע, ואיך כל זה קשור לסטרס?
הערב שמעתי הרצאה של ד"ר דינה אייזן שהייתה רופאת משפחה הרבה שנים ולפני כמה שנים החלה לעשות שינוי וליצור חיבורים בין גוף לנפש ורוח. שווה לקרוא את ספרה סינפסות. היא סיפרה כל מיני קוריוזים של דברים שאמרו חולים. אחת התופעות שיוצרות מחלות היא סטרס / מתח. אז אחד החולים שאל אותה 'סטרס זה לא שם של בד?'
עם נימה חייכנית זו אני בוחרת לאחל שבת שלום,
ליאורה
*הצילום המצורף של אלי שוקרון הארכיאולוג מחזיק בידיו את הפעמון. צילום מתוך אתר ynet
