מה טובו

מודה על כל התגובות בשבוע שעבר. אני ברוך השם בסדר גמור.
חיכיתי בשליחת המייל כדי שאוכל לכתוב: בתודה גדולה לריבונו של עולם אריה השתחרר היום מהשיקום בתל השומר, הולך על רגליו. עדיין מחכה לו כברת דרך אך אין מה להשוות להיכן שהיינו לפני חודשיים. אריה עבד קשה מאוד, הסכים לשהות בתל השומר כדי באמת להפיק מהשיקום את המירב ותודה לאל הכל הצליח. היו הרבה שליחים נאמנים שאנחנו מברכים עליהם ומודים להם, במיוחד לזהרה אחותי. ובתודה גדולה גם על הרבה השגחה פרטית.
מה הקשר בין אוהל אברהם אבינו לבית שלנו ולפרשת בלק?
ואיך היו קבוצות הווטסאפ של פעם?
מה לי ולספר העשור של תפילת נשים?
מהו 'סיבוב הפרופרציה' שאני ממליצה לעשות?

כשאריה נפצע והבנו שהוא לא יוכל לעלות מדרגות בחודשיים שעברו עשינו שני שינויים בבית. האחד, הורדנו את חדר השינה למפלס הביניים והדבר השני הוא שפתחנו פתח רחב מאחד החדרים ממפלס הביניים ויצקנו משטח שמתחבר לשביל נגישות לגלריה – מה שאיפשר לאריה לצאת מהפתח ולרדת עם כסא גלגלים לקומת הכניסה של הבית.
כשפתחנו – פתאום הבנתי שיש לנו עכשיו בבית 4 פתחים. לכל צד/חזית יש לנו פתח. אמרתי לאריה שעכשיו הבית שלנו הוא כמו האוהל של אברהם אבינו שאומרים שהיה פתוח לארבע רוחות שמיים. מכיוון שאנחנו ידועים כמארחים זה משמח אותנו.
איך זה קשור לפשרה שלנו?
בפרשה שלנו, פרשת בלק, בלעם שנקרא על ידי בלק מלך מואב כדי לקלל את ישראל אך אלוהים לא נותן לו לקלל והוא מברך את עם ישראל. בלעם מסתכל על האוהלים של בני ישראל ולא יכול שלא להתפעל ולברך ולומר "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". המילים האלה הופכות לחלק שפותח את תפילות הבוקר בתפילת שחרית. רש"י מסביר ממה התרשם כל כך בלעם כשהוא התבונן על מחנה ישראל: "ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה". כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו. בלעם מתפעל מהיכולת של עם ישראל לשמור על פרטיות. על כך שכל משפחה ומשפחה תוכל להיות באוהל הפרטי שלה ששומר עליה. זו נקודה כל כך מהותית במדבר כשכולם נמצאים יחד כל הזמן, מתנהלים כעם, ועוד יותר מכך בימינו אנו שהכל עולה מיידים בצילומים לפייסבוק, לוואטסאפ והקיום שלנו נראה כנוכח בזכות המדיה.
אז איך באמת שומרים על הפרטיות? על משפחתיות שמתנהלת בפנימיות ולא בצורה מוחצנת? בדורנו זו עבודה יותר קשה ואנחנו נדרשים לה.
וכשהפרטיות נשמרת אנחנו מוגנים יותר.
אז אנחנו בביתנו מהלכים בין פתיחה לשמירה והגנה על פרטיות. במיוחד כשהבית הוא גם מקום העבודה שלי בגלריה, אני משתדלת לשמור על הגבול הדק הזה.
כשהייתי בכברת הדרך להקמת הגלריה כתבתי תפילה, מעין תפילת הבית, ולשמחתי הרבה ד"ר עליזה לביא החליטה לצרף את תפילתי למהדורת העשור של תפילת נשים. (גיליתי את זה בזכות חברה שסיפרה לי שבעלה קנה לה את הספר והיא ראתה את התפילה שלי שם. פשוט לא ידעתי שזה כבר יצא לאור)
נדמה לי שהתפילה הזו מתאימה לדברים שכתבתי היום, היא גם כתובה על כרטיס הביקור של אורייתא. מאחלת לכל אחד מכם:
אַדְרִיכָלוֹ שֶל עוֹלָם – תֵּן בְּלִבֵּנוּ צוּרַת בָּתֵינוּ,
צַיֵּר לָנוּ בַּיִת רָחָב, פָּתוּחַ וּמְאַפְשֵר,
וּבְפָרֹכֶת שְקוּפָה בֵּין שָמַיִם לָאָרֶץ ,
שֶנָּעִיד עַל עַצְמֵנוּ – יֵש כְּנִיסָה. ליאורה לוי

איך הגעתי לד"ר עליזה לביא? נתתי את כרטיס הביקור שלי להרצל חבושה בכנס של 'לימוד גליל' שהתקיים בחנוכה האחרון. הרצל הוא ממובילי 'לימוד גליל'. כשהוא קרא הוא אמר לי שכדאי שאציע לעליזה לביא לשתף את התפילה בספר תפילת נשים. שלחתי לעליזה את התפילה בזכות חגית כפיר, זמרת מדהימה ומרגשת שהיא חברה שלי ועליזה בחרה להעלות את התפילה לאתר שלה. ולפני כחודשיים היא פנתה אליי בבקשה להוסיף את התפילה למהדורת העשור של הספר. זו דרכה של תפילה ואני מברכת ושמחה. והלוואי שהתפילה הזו תהיה כברכת הבית לכל מי שקורא אותה.

בפרשה שלנו אומר גם בלעם: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", אמנם הוא מדבר על גבורה צבאית אבל אני מקדישה את הדברים לכבודו של אריה שקם כל בוקר למלחמה אישית ופיזית כדי להתגבר על הפציעה שלו וכדי להצליח להלך שוב על שתי רגליו. כשהגעתי השבוע לבקר אותו בשיקום והוא הלך לקראתי על שתי הרגלים ובגובה שלו – זה היה עבורי רגע מרגש מאוד שמעיד על כך כך הרבה כח רצון שאתה נזקק לו כל יום מחדש.
אני מבקשת להציע לכל אחד ללמוד מגבורתו, ולא להתייאש ולא לאבד תקווה ואם אתם חושבים במהלך הימים שמשהו מכעיס אתכם או שאתם באיזה שהוא קושי – אתם מוזמנים לעשות 'סיבוב פרופורציה' במחלקת השיקום. מספיק אחת לכמה חודשים בשביל להבין שיש לברך על כל מה שיש לנו ופשוט להודות עליו.
אז אריהלי, הפוסט שלי מוקדש לך באהבה גדולה.

מאחלת שבת של בריאות, ברכה ושמחה ושל שלום,

ליאורה