עכשיו שמעתי את החדשות הקשות של היום, לכלתי ובני יש קשר אישי עם אליאב גלמן ז"ל שנהרג היום. וכואבת לדעת עד כמה הדברים שכתבתי אקטואליים במיוחד לאחר החדשות של היום. יהי זכרו לברכה.
כשתקבלו ממני את המייל הלילה אני אהיה בחתונה משפחתית שמחה. אבל בוחרת להתחיל מאירוע מרגש שחוויתי בשבוע שעבר. השתתפנו ביום שישי בחגיגת ברית מילה לנכד של חברים מאוד טובים בהושעיה. גם ההורים של הרך הנולד, אלעד וצופיה, גרים כאן אתנו.
ולמה חשוב לי לספר על הברית?
למה אם 'כי תישא' במובן של ספירה – לא סופרים?
ואיך הסופר והמשורר רודיארד קיפלינג קשור לכי תשא?
והביטוי נושאים את העולם על הכתפיים?
הברית הזו הייתה פשוט ברית מכוננת. עמדנו בבית הכנסת במעמד הכל כך מרגש הזה. לילד קוראים ארבל איתן. כי הילד נקרא איתן ע"ש רס"ן איתן בלחסן, מפקד סיירת הצנחנים, שנהרג בפברואר 99 בדרום לבנון. איתן היה בן דוד של אלעד. ובדיוק יום לפני הברית התקיימו ימי עיון על מנהיגות לזכרו. וההתרגשות הייתה גדולה כי גם לשאר הילדים יש שמות שניים על שם בני משפחה שנרצחו על ידי מחבלים. צופיה, האמא, היא בת למשפחת גביש – שהוריה, אחיה וסבה נרצחו בפסח 2002 כשמחבלים פרצו לביתם באלון מורה. אז לילדים הנוספים של אלעד וצופיה קוראים: בארי דוד, נגה רחל, עברי אברהם. ועכשיו הצטרף גם ארבל איתן.
אתם קולטים!
בנוסף, אחד מזוגות החברים הטובים שנוכחים בברית הם אליעזר ושרה רוזנפלד מכוכב השחר שלפני כשנה בנם, מלאכי, נרצח כשחזר ממשחק כדורסל. אליעזר מנגן ושר. ואני מספרת לכם שאף אחד לא נשאר עם עיניים יבשות. ברית דמים. על כל המשמעויות הגדולות של שתי המילים האלה.
וכל זה סיפרתי על עניין הנשיאה.
איך נושאים ראש אחרי כאב כל כך גדול?
הייתה שם המון בחירה בחיים. להביא חיים חדשים לעולם. עם שמחה ותקווה.
אהבתי גם את מה שסיפרו על בקעת ארבל שמייצגת גבורה יהודית וגם את המעשה שמופיע בתלמוד הירושלמי: רבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל השכם בבוקר וראו קרן אור ראשונה של שחר שבקע אורה, אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא החשוב: כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, ככל שהיא [הזריחה וכמוה הגאולה] מתקדמת היא מתקדמת מהר יותר.
חכמים מרכזיים אלה, בני דורו של רבי יהודה הנשיא, מהלכים בבקעת ארבל שבגליל התחתון ומדמים את פעמי הגאולה לזריחה. כשם שקשה להבחין בזריחה בתחילתה, ולאחר מכן קשה לעקוב אחרי התקדמותה, ובסופו של דבר היא שוררת במלוא אורה ועוזה – כך גם הגאולה; ראשיתה מצער ואחריתה תשׂגה מאוד. אמירת הדברים דווקא באתר זה יש לה משמעות מיוחדת, שכן בקעת ארבל תפסה מקום מרכזי במסורות המדגישות את הקשיים בעתות משבר.
"הפרשה מתחילה בפסוק: "כי תישא את-ראש בני-ישראל לפקודיהם" (שמות ל', י"ב) מדובר כאן על ספירה.
נשאלת השאלה מדוע לא כתוב כי תספור?
במילה "תישא" יש משמעויות נוספות, הספירה באה לרומם את עם ישראל, כל אחד מהעם, וגם את המנהיגים, שהם ה"ראש" של העם. הספירה היא אחת הדרכים להראות את המיוחדות והייחוד של בני ישראל. כל אחד מהעם אינו סתם עוד מספר, אלא לכל אחד יש ערך משלו ויש לו מה להעניק לזולת מעצמו.
משה צריך לשאת את ראש בני ישראל. לגרום להם לא ללכת בראש מושפל ושפוף כמו עבד, שמפחד לשאת עיניו ולהרים ראשו. רק לפני זמן מה (בפרשת "יתרו") יצאו בני ישראל ממצרים, שם היו עבדים מושפלים שלא העזו לשאת את ראשם בגאון, אלא חששו מהשוט שעשוי להיות מונף עליהם ועליהם להתרגל לכך שהם כבר לא עבדים ולהפנים זאת. יש צורך לרומם כל אחד מהם ואת כולם ביחד. על משה לזקוף את קומתם הרוחנית, לרומם אותם שיהיו עובדי ה'." (עדנה ויג)
חשבתי על כך בהקשר של משפחות גביש, בלחסן ורוזנפלד. כמה תעצומות נפש נדרשות לשאת ראש מורם. לבחור בכל יום בחיים וכמה לנו יש הרבה ממה ללמוד על הליכה בראש מורם מתוך כאב ענק. להמשיך לחיות ולחלום על גאולה שמגיעה קמעא קמעא.
ובוחרת לסיים בדברים שכתב רודיארד קיפלינג כתב בשירו "אומץ": החלט כי תוכל, רצונך אז מושל, ועליך יגן חוק איתן מברזל. מלחמות החיים לא תמיד מבקשות את האיש החזק וכתפיו הנוקשות, אך תמיד ינצח בכל, רק אותו האחד החושב כי יכול!
והכתפיים – כדאי לנסות לשחרר אותן מלשאת על עצמן את כל העולם. תובנה מטיפול נהדר שחוויתי היום בזכות מתנה של חברה טובה.
שבת שלום מתוך הרמת ראש,
ליאורה
צלם: ארז פיניאן. מימין לשמאל אלעד בלחסן, אליעזר ושרה רוזנפלד, שוש ואהרון וצופיה בלחסן ואחותו של איתן.
