לפני הרבה מאוד שנים יצאתי כמחנכת עם תלמידותיי לעיירה דרומית במסגרת שבוע התנדבות. אני הלכתי אתן להתנדב בגני הילדים. היה אז חודש שבט והגננת הניחה לפני הילדים ק' צבע חום וק' צבע ירוק ואמרה להם לצייר עץ. אני זוכרת את התדהמה שהייתה בי עד היום. אמרתי לעצמי ואם ילד רוצה לצייר עץ אדום עם צמרת כחולה? ולמה לא לשים צבע כחול וצבע צהוב והילד יגלה את השילוב של הירוק ביניהם? זו הייתה חוויה לא פשוטה כי חשבתי שכשהם יגדלו התפיסה הקונבנציונלית היא זו שתנחה אותם ושהיצירה אף פעם לא תהיה עבורם חוויה של גילוי. הגננות היום עובדות באופן שונה. השנה לשמחתי אני מעבירה קורס לגננות והן מספרות לי איזה שינוי הן עוברות בעצמן והן מובילות בעקבות המפגשים שלנו. הן מובילות הצלחות וכולנו יודעים עד כמה הן שליחות גדולות מול הנשמות הרכות שתחת חסותן. התרגשתי.
אני עדיין שומעת תגובות טובות על התערוכה הארצית. שמחה בכל אחת מהן ובמיוחד שמחה שאנשים עדיין מבקרים בה.
מי היועץ הארגוני הראשון שיזם הצלחה?
מה בין עשרת הדיברות שמהוות את גולת הכותרת לסדרה המדוברת שטיסל?
ומה בין כבוד הורים לשורשים?
איך אנשים יוזמים הצלחות? והאם באמת ההצלחות תלויות באנשים בלבד? אז אם אתם שואלים – אני חושבת שכן. בכוחם של אנשים ליזום הצלחה. לחלום וללכת בעקבות החלום שלהם להצלחה, יש הרבה אנשים שאני מכירה אישית שבאמת יזמו והצליחו מאוד ויש גם הרבה שאני לא מכירה אבל הם יזמו והצליחו. כמובן שההצלחה לא עומדת רק על האדם עצמו. נדרשים לעזרה גם ידע, הכוונה נכונה, יועצי אמת, אנשים שמלווים בחכמתם הרבה והכי חשוב סיעתא דשמיא. ההצלחה שקרתה למשה בפרשה שלנו הייתה המפגש עם יתרו. יתרו מגיע עם בתו ציפורה ונכדיו לפגוש את משה.
כשיתרו מתבונן על עבודתו של משה הוא מגלה "שמשה מתפקד כבית דין (בית משפט) ובמשך כל היום מהבוקר ועד הערב עומד על רגליו ודן את בני ישראל. יתרו שהיה כנראה בהשכלתו גם יועץ ארגוני (ללא תעריף של 300$ לשעה) מבין שהשיטה לא טובה ובמידה ומשה ימשיך, הרי שמהר מאד יתמוטט ויהיה לו קשה להגיב ולענות על "מבול" הבעיות המגיעות אליו. יתרו מציע למשה שיטת ניהול חדשה. הוא מציע למשה לבחור מעם ישראל אנשים שהפרופיל שלהם הוא: אנשים עשירים (שלא חסר להן כלום), אנשי אמת שאפשר לסמוך על מילתם, ושונאי בצע. את האנשים יש לחלק לכמה רמות. חלק מהאנשים יהיו אחראים על קבוצות של עשרה איש מבני ישראל ("שרי עשרה"), חלק מהאנשים יהיו אחראים על חמישים איש("שרי חמישים"), חלק על מאה ("שרי מאות") וחלק על 1,000 איש ("שרי אלפים"). מעניין לראות שמשה בתפקידו כוועדה לבחירת שופטים לא בחר שופטים על פי צבע וגודל הכיפה שלראשם או על פי המוצא והעדה וכמובן לא על פי ההשתייכות הפוליטית…אכן יש מה ללמוד." (חלק נלקח מהדברים שכתב לשבת ידידי קובי ביטר)
אני חושבת שהנקודה החשובה היא שמשה לומד להאציל סמכויות ולגלות שלא הכל צריך להיעשות רק בידיים שלך. ללמוד לשחרר. זהו שיעור חשוב וכשמתנהלים עם הרבה אנשים כדאי לבחור את אלה שתצליח לבטוח בהם.
 |
| משה רבנו עם הלוחות, פרט, רמברנדט |
סוף סוף ראיתי את הסדרה המדוברת שטיסל. ואני מהלכת עם המחשבות על הדילמות שאנשים מתמודדים מולם. הייעוד, המהות הפנימית מול מה שהחברה שאתה חי בתוכה דורשת ממך. למי שעדיין לא יודע אספר רק שהגיבור מצייר מדהים וכל הזמן הוא מתבקש לוותר על האמנות שלו כי החברה החרדית שהוא חי בתוכה רואה בכך עבודה זרה. אני כותבת את הדברים בהקשר לדיבר השני בעשרת הדיברות – "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". "מהי עבודה זרה שאדם עובד אותה מרצונו באופן אסור. עבודה זרה אינה רק לאלוהים אחרים במובנם המסורתי, מן אלילים שכורעים להם ומקריבים להם קורבנות בבתי עבודתם. עבודה זרה יכולה להיות היבטים רבים בעולמינו. הקריירה שלנו יכולה להיות עבודה זרה, ואנחנו עצמנו, והלאום והזמן וכיו"ב. כל היבט והיבט של עולמנו. לפתח כל הדברים שבעולם אורבת הסכנה של עבודה זרה, ובכל תחום של הקיום האנושי אנו מצווים כיהודים – "לא יהיה לך אלוהים אחרים". עבודה זרה – יכולה להיות הענקת יחס חיובי קיצוני של האדם להיבט כלשהו בעולמו . יחס הגורר העדר איזונים ובקרים. כשאדם למשל עובד את עצמו הוא מעניק יחס חיובי מופרז לרצונו, להעדפותיו, באופן שחורג מהמותר ומהנכון. יהודי לעומתו שואל את עצמו לא רק מה אני רוצה אלא גם מה ראוי לי לרצות, או לעשות או להיות. הוא לא מעניק לעצמו, לרצונותיו, לכבודו, להעדפותיו יחס חיובי קיצוני. זוהי רק דוגמא , אך היא – כרבות אחרות – טמונה בתוך הדיבר הגדול הזה." (מתוך דברים של אהוד נוסן על פ' יתרו)
אני מסכימה שכל דבר שנעשה בצורה קיצונית ולא מאוזנת יכול להוביל לסוג של פולחן ולעבודה זרה. ואולי זוהי חכמת החיים לדעת לחיות באיזון עם מהות הנפש ועם הסביבה שאתה חי בתוכה. ובעצם ללמוד לחבר את האמנות לחיים עצמם. איך מחברים? איך חיים באיזון? זה חלק משיעורי חיינו.
ודיבר נוסף שבחרתי לכתוב עליו הוא כבוד הורים. לפני כשבוע נפגשנו כל האמהות הישראליות שיצאו עד עכשיו למסע האמהות היהודיות מכל העולם. אחת מחברותי, שהיא בתפקיד בכיר בחברה גדולה, בחרה להציג את עצמה מול כולם כבת של הוריה. היא סיפרה על מוצאם והסבירה שהחלה לעשות שינוי בכך שהיא מציגה את עצמה קודם כל כבת להורים. היא הסבירה שהיא בוחרת לציין זאת כי הם אלה שהצמיחו אותה. הם אלה שנתנו, השקו והשקיעו בצמיחתה והיא מרגישה רצון להכיר להם תודה על כך. האב והאם, מהווים חוליה חשובה בשלשלת האמונה מהר סיני. אהבתי מאוד. אני חושבת שהבחירה לציין את השורשים שלנו, להעריך אותם להוקיר ולכבד מאוד את היותם זו מצווה גדולה ויותר מכך זכות. מתפללת שנזכה למצווה ולזכות הזו עוד הרבה שנים.
אז הורים יקרים, הפוסט הזה מוקדש לכם, בהרבה אהבה.
גם כיום, שלושת אלפים שנה ויותר לאחר מעמד הר סיני, אנו חיים מכוח האמונה והחוקים ששמענו באותו מעמד. זמן רב מאד חלף מאז, אך הודו של המעמד נותר וטעמו לא חלף. אני מתרגשת מאוד לקראת המעמד בשבת הקרובה, כמו שזלדה כותבת –
" אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי"
שבת של קבלת תורה,
ליאורה
