קמתי הבוקר לבוקר של הודיה גדולה. בוקר של שירה.
אתמול בערב נפתחה התערוכה הארצית של בוגרי מגמות האמנות בחינוך הדתי. התערוכה ה-12. התרגשתי מאוד היות וזה היה פרויקט שהתחלתי אותו לפני 12 שנים עם הגב' רויטל שטרן, המפקחת לאמנויות בחינוך הדתי. ציפורה לוריא ז"ל הייתה במשך 4 שנים האוצרת של התערוכה ולאחר מכן האמנית נחמה גולן. בשנתיים האחרונות אני אוצרת את התערוכות. התערוכה מוצגת במבנה מיוחד במינו, עתיק בשנים עם תקרות גבוהות וחלונות מקושתים כמו פעם וקירות מתקלפים שמספרים סיפור בעצמם. כשהגיעו העבודות לתערוכה אני מודה שנבהלתי מאוד. הגיעו עבודות גדולות והחלל לא גדול כל כך ולמען הגילוי הנאות אומר שנבהלתי. הלכתי כל הזמן בדאגה גדולה – מה יהיה?! תמיד אוצרות היא מלאכת מחשבת בעיני. על אחת כמה וכמה בחלל כל כך מאתגר. מעבר לעבודות התלמידות בחרנו להקדיש קיר לזכרו של הדר גולדין כיוצר. לאט לאט ובהרבה ימים של הצבה וניסיונות השלמתי את מלאכת האוצרות והתערוכה עומדת בחלל הגלריה.
כ300 איש הגיעו לפתיחה במזג אוויר סוער קר וגשום. אבל ההתרגשות שלי הייתה לא רק מהבוגרות שמציגות וממשפחותיהם, הייתה בי התרגשות מכמה אנשים שטרחו והגיעו בזכות זה שהם קוראים אותי בכתיבה השבועית שלי. יפה כהן שהגיעה מבית שמש. הכרתי את יפה בסדנה שהעברתי לפני שנה בכינר ומאז היא קוראת אותי. רחל הרטום, שהייתה בקורס שהעברתי בעפרה, טרחה והגיעה מפסגות. איריס טוטנאור, אמנית יודאיקה ירושלמית שהכרנו במסע האמהות עם מהות. איילת ומשה – זוג חברים בנפש שהגיעו במיוחד לראות. ד"ר נירה טסלר, שלומית פלס, אהובה לוונטהל, הילה גולדויכט, נטלי ואמא שלי. כל אחד מהם קיבל חיבוק חזק כי באמת שמחתי מאוד וזה כל כך הרחיב את ליבי שבאמת אני מודה ומברכת שזכיתי בהם. יודעת שהיו עוד רבים שרצו לבוא, מעריכה גם אותם.
מודה מאוד על המילים הטובות שנאמרו וחלקם גם נכתבו לי.
השבת הקרובה נקראת שבת שירה, סוף סוף יוצאים ממצרים. לאחר שבני ישראל עולים מן הים שנקרע למענם ולכבודם, הם עומדים על החוף ורואים כיצד הנתיב הפלאי שנפתח לכבודם בים סוף נסגר וצבא מצרים הרודף אחריהם, נשטף וטובע במים האדירים. או אז, בבת אחת, פורצת מגרונם שירת הודיה לה', על נס ההצלה – 'שירת הים'. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לה'… וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה …" (שמות טו, א-ב). 'שירת הים' זכתה לכינוי "שירה חדשה" (מן התפילה), כי יש כאן יצירה וחידוש. בני ישראל לא ציטטו שירה קיימת ולא אמרו 'תהלים' (על דרך המשל… כי הרי דוד המלך טרם נולד…). הם בחרו להביע את רגשותיהם במילותיהם הם, באופן ספונטאני – היוצא מן הלב.
אלי רוזן כותב בשירו "אי אפשר לכתוב שירה":
"אי אפשר לכתוב שירה, על קיבה מלאה
ואי אפשר לכתוב על החיים, בעיניים יבשות
בלי סוליות מרופטות, אי אפשר לכתוב על הדרכים…"
שירה חייבת להיכתב מתוך חוויות החיים ומתוך מורכבותם.
לומר שירה זה בדרך כלל ממקום של הודיה גדולה. ממקום של הצלחה על התמודדות קשה שחווינו ואני מרגישה שאני רוצה לומר שירה השבת ובאמת יש לי על מה לומר אבל מודה שזה גם מורכב וקשה. "אי אפשר לכתוב על החיים בעיניים יבשות" כותב אלי רוזן. השבוע אני נפרדת משלושה אנשים יקרים לי. שניים אני מכירה מאוד והשלישית אני לומדת להכיר בזכות המילים הטובות שנכתבות עליה. מבקשת להקדיש את הדברים שלי לזכרם. לזכרו של האמן יורם לילך שיצרתי הרבה שנים בסדנת ההדפס שלו בכפר יהושע, חוה פלדמן מנהריה, שהייתה בתהיל"ה באגף לחינוך מבוגרים, נשיאת ארגון סורופטימיסט (נותנת השראה לנקיטת פעולה ויוצרת הזדמנויות לשיפור החיים של נשים וילדים ברחבי העולם) וחברה טובה של אמי וידידת נפש של אורייתא. ודפנה מאיר שהייתה אישיות מדהימה. הכאב על אובדנה ועל הדרך שבה היא נלקחה מאתנו גדול מאוד.
מסיימת עם היצירה המדהימה של יעל רודל מאולפנת אוריה בגוש עציון. עבודה מרגשת בעצמתה ובהוויה הישראלית העכשווית.
לא לפחד להתאהב בוחרת לסיים במילותיו של עידן רייכל בשיר החדש שלו לפני שיגמר.
שיישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד
לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר
לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה
מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו
לחבק אותה בלילה
כשהיא נרדמת
אז כל העולם נרגע
לנשום אותה עמוק
לדעת שתמיד
אני אהיה שם בשבילה
שבת של שירת הלב,
ליאורה
תמונה: שנים כולם בורחים, יעל רודל, טכניקה מעורבת, מתוך התערוכה הארצית לבוגרי מגמות האמנות בחמ"ד
