בחרתי לשתף לכבוד חודש שבט בכמה תמונות שהיו משמעותית עבורי השבוע היו.
נסעתי היום להעביר מפגש נוסף לגננות בקורס 'סיפור צבעוני – בחום ירוק וכחול'. נפגשנו בחצור הגלילית. ואני אוהבת את הדרכים והמקומות שאני מגיעה אליהם ונהנית מאוד מהנופים שנפרשים לעיני. והיום ראיתי את החרמון מושלג.
מה בין כביש 443 לצופיות?
ומה היה קורה אם למשה רבנו היה סמארטפון או פייסבוק?…
כשחזרתי באחד הימים מהקמת התערוכה הארצית בירושלים עצרתי לצלם שקיעה מדהימה בירידה מירושלים בכביש 443, התגלו השמים במלוא עוצמתם וחשבתי על כך כמה יופי יכול להיות בכביש הזה.
והצילום הנוסף הוא צילום הצופיות בגשם הסוער מאוד שירד בעוצמה רבה וללא הפסקה ביום שישי האחרון, קשה לראות מבעד לגשם אבל תאמינו לי ספרתי 10 צופיות מצטופפות על המתקן יחד:
זה פתיח שמתאים לחודש שבט (שנשמע בשורות טובות) שהתחיל השבוע. אני יודעת שהפרשה שלנו עוסקת בשלושת המכות האחרונות שירדו על המצרים, וקראתי הרבה על המשמעות שלהם בנפש האדם, ועל איך כל מכה מצמיחה בנו משהו אחר. אבל אני מודה שהשבוע אני מבקשת להביא דברים שנוגעים בטבע ובצמיחה. זה חודש אהוב עלי.
אז לכבוד החודש המקסים שמתחדש לנו –
שיר מקסים שכתבה חברתי אהובה רקנטי
עֲשֵנִי גִּבְעוֹל
עֲשֵנִי גִּבְעוֹל דַּק מִתְנוֹעֵעַ
בִּשְׁקִיפוּת יְרֻקָּה מוּאֶרֶת
חֲבֵּר אוֹתִי אֶל הָאֲדָמָה
עֲשֵה לִי שָׁרָשִׁים מְפַלְּסֵי דֶּרֶךְ
יוֹנְקִים
עַצְמוּתָהּ
עֲשֵנִי עֲנָוָה וְרַכָּה
בֵּין גִּבְעוֹלִים דַּקִּים
נִרְגֶּשֶׁת אִתָּם
בְּרוּחַ שְׁבַט
ומשהו נוסף בהקשר למנהיגותו של משה וברוח הזמן הזה:
איזה מזל
"איזה מזל שמשה רבנו לא העסיק יועצים אסטרטגיים, ויועצי תקשורת, ופורום פרשנים ומומחים לענייני משא ומתן עם מצרים.
כי אם משה היה מעסיק אותם – לא היינו יוצאים ממצרים עד היום.
כי הם היו מסבירים לו בישיבת ההכנה למשא ומתן עם פרעה שמצרים היא אימפריה חזקה ועוצמתית שאיש לא מעז להתווכח או להתמקח עם המלך הכול יכול והבלתי מעורער שלה, ושתנאי הפתיחה למשא ומתן הם לרעתו כי הוא בסך הכול אדם זקן , מגמגם וחסר כריזמה, שמייצג איזה עם קטן בשם איזו שליחות אלוקית הזויה , שהרי מי יתייחס ברצינות לאדם שמספר שאלוקים דיבר אליו מתוך איזה שיח בוער. אנשים כאלו מאשפזים במוסדות מיוחדים לכך, ולא לוקחים אותם לנהל משא ומתן כל כך קריטי ודרמטי על גורלו של עם שלם.
הם גם היו מזכירים לו שיש לו תיק פתוח בשב"כ המצרי על מעשה הריגה שהוא ביצע לפני בערך שישים שנה כשיצא מהארמון וראה איש מצרי מכה איש עברי.
הם היו עושים איתו משחקי ותרגילי סימולציה לניהול משא ומתן- והיו אומרים לו שאם פרעה יציע כך וכך, אז תענה לו כך וכך, וכך תנסה לצאת אולי עם איזה הישג קטן.
הם היו מפצירים בו שיקבל כל הצעת פשרה שפרעה יציע, כי בתנאים הנוכחיים וביחסי הכוחות במצרים, אין מנוס אלא לקבל כל הצעה שהיא, ולהסתפק בכל מה שהשליט יאות לתת, אם בכלל.
הם היו מזהירים אותו מפני אופוזיציה פנימית בתוך עמו, שמוכנה לכל תנאי ליציאה ממצרים, גם במחיר השארת הנערים והזקנים והצאן והרכוש, ושהם לא יקבלו כל התעקשויות מיותרות במשא ומתן.
הם היו אומרים לו , ומוכיחים את דבריהם במצגות ,טבלאות וסקרי עומק שלפי כל הנתונים שבידיהם העם עייף, מותש וחסר אמונה, וכי אין סיכוי להצליח לגייס את העם הזה למאבק על חירותו ואמונתו.
הם היו אומרים לו להיות מציאותי, וריאלי, ולהתפכח כמה שיותר מהר מחלומות משיחיים על חירות ותורה, שלא לדבר על הליכה והגעה לארץ ישראל.
הם היו מתארים לו כיצד כל העמים האחרים נכנעו לשיטה הפרעונית והמצרית, וכיצד אין ברירה אלא להסתגל למרחב החדש, להיטמע בתוכו, ולהבין שהזמנים השתנו, וכי כוחות השוק התרבות והכלכלה הם אלו שקובעים את המציאות.
הם היו מזהירים אותו שלא יעז להיכנס לעימות ולהסתבך עם המלך המצרי הגדול , כי אז התגובה שלו תהיה קשה וכואבת. מבידוד בין לאומי, דרך חרם כלכלי , ועד שואה של ממש.
איזה מזל שכל אלו לא היו אז. איזה מזל שלמשה לא היה סמארטפון, ואיזה מזל שאמונתו ושליחותו של משה לא נבעה מכמות הלייקים והשיתופים בפייסבוק.
איזה מזל שכל אלו לא היו קיימים אז, וכך יכול היה יהודי אחד זקן, חסר כריזמה ומגמגם, ללכת בעוז ובענווה, בפשטות ובטבעיות אל המלך הגדול, כשבאמתחתו רק אמונה פשוטה בצדקת דרכו ובאמיתות שליחותו, ובלי יותר מדי תחכום, לעמוד לפניו ולומר לו- אדוני המלך, זה לא אני. זה האלוקים שלנו. והוא ביקש ממני להגיד לך לשלח את כל עמו- כולל הילדים והקשישים, כולל הצאן והבקר.
כ ו ל ם.
ואגב- בשורה האחרונה- זה הצליח לו. איזה מזל."
את הדברים כתב אבי רט, מתוך המאמר שיפורסם בעלון שבת
שבת שלום,
ליאורה
