פסוקיה הראשונים של הפרשה שלנו עוסקים במצוות השמיטה :
" וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר…וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". ורש"י שואל את השאלה המאוד נפוצה – "מה עניין שמיטה אצל הר סיני".
"מה עניין שמיטה אצל הר סיני?"
בוודאי שמעתם לפחות פעם אחת בחייכם את הביטוי הזה שהשימוש הרווח שלו הוא כשמו,
בשאלה "מה הקשר?"
הפעם אני מוסיפה גם מה הקשר ליהודה עמיחי ולספר השירים שהוא כתב
שנקרא 'מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול"?
ושאלה נוספת כיצד השיר של ישי ריבו – הניסיון קשור גם הוא?!
ביום רביעי שעבר כששלחתי לכם את דברי לשבת הייתי מרוגשת מאוד. חזרתי מהפגייה שבה נמצאות שתי נכדותיי הודיה ואמונה. על אף שבמהלך השבוע הראשון לחייהן לא נתנו לי לגעת בהן, הסכימו ביום רביעי שעבר שאחזיק אותן. הייתי מאושרת. יודעת עד כמה החיבוקים, המגע, הליטופים משמעותיים להן במיוחד בתחילת דרכן.
למחרת, כבר הביעו בפגיה כעס על כך שאפשרו לי את אחזקתן ושזה בהחלט היה אירוע חד פעמי.
ואני, בבת אחת, כאבתי מאוד את המהלך. אני מבינה את החוקים שלהם –
שלא נותנים להרבה אנשים להיכנס לפגייה היות והם מפחדים מאוד מזיהומים.
אני מבינה שיש סבים וסבתות שהם לא רוצים שייכנסו לשם. הנקודה המשמעותית היא
שיש לי אפשרות להקל על בני וכלתי מנסיעות רבות לבית החולים ומשהות רבה מחוץ לביתם.
חלוקה בנטל. כאבתי את המהלך עוד יותר כשהציעו לכלתי להביא 'חיבוק ראשון'. (למי שלא מכיר, זהו ארגון מתנדבות שמחבקות חיבוק ראשון לילדים שההורים מנועים מלטפל בהם).
את זה עוד יותר לא הבנתי. יש סבתא שיכולה לעזור ואתם לא מאפשרים לה ולאנשים זרים – כן?!
זה היה ניסיון לא פשוט עבורי. כואב מאוד. בעיקר לא מובן.
מילות השיר הניסיון של ישי ריבו נוגעות בי:
הניסיון הזה הוא לא פשוט כזה
הוא רק נראה תמים נחת עלי אימים
הניסיון הזה עדיין לא מרפה
זקוק לקצת עזרה לקצת הרבה רחמים
קלות הראש הזאת עלתה לי לא פחות
עכשיו אני אובד דרכים אובד עצות
ואין לי פתחון פה ולא פתרון ל
מודה בפה מלא
-אז תן לי יד הושט לי יד
כי אני לא יכול עם זה יותר לבד
אנא אלי שמע קולי
ותן לי את הדעת להבין הכל
כי רק אתה יכול לתת לי את הדעת
לשנות לשפר ולתקן
במהלך השבת חשבתי שאני רוצה לשוחח על כך עם מנהלת בית החולים.
הבן שלי התקשר ביום ראשון בבוקר וביקש שאדבר לפני כן עם מנהלת המחלקה.
החלטתי שאני בכעס גדול מאוד ואני לא מוכנה לדבר אתה. אחכה שהנשמות הטהורות האלה ישתחררו ואז אנסה להוביל שינוי במדיניות, אך לא מתוך כעס.
היה עלי לשמוט. להסיר את ההיערכות המלחמתית שחשבתי שאנקוט בה.
זה לא היה קל, אבל הבנתי שעלי לשמוט.
והנה קרה סוג של נס.
פתאום ביום שני הסכימו שאגיע בשעות הערב ואוכל גם להאכיל אותן.
תאמינו לי. ישבתי והחזקתי אותן ופשוט בכיתי מהתרגשות. מגודל השעה המיוחדת הזו.
וגם היום הסכימו שאגיע לפגייה שוב.
השורה הזו של יהודה עמיחי 'מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול' פשוט מדויקת.
המחשבות שלי הן לנסות ליצור שינוי במדיניות. לנסות לראות כיצד ניתן יהיה
להוסיף סבתות ואולי גם סבים למעגל הנוטלים חלק בטיפול בפגיות תוך שמירה על חוקים ברורים
של היגיינה כדי לדאוג שלא יכנסו זיהומים לפגייה.
אני יוצאת מנקודת הנחה שלא כל הסבים והסבתות מעוניינים בכך.
וכמובן יש מקרים בפגייה שהתינוקות במצב שקשה לטפל בהם.
אך במידה שיש מי שיכול להיות שותף בכך, זה לא הגיוני שיביאו אנשים זרים לטפל בהם.
שיתפתי אתכם בסוגיה הכל כך רגישה שהילכתי בה בכל השבוע האחרון.
המהות של שמיטה לימדה אותי שיעור גדול. אנחנו לא אוהבים לשמוט. קשה לנו.
השנה במיוחד אנחנו חווים את זה באדמת הגינה שסובבת את בייתנו ואנחנו לא יכולים לשתול
בה שום דבר חדש. אלא רק בעציצים. ולשמוט בנפש זוהי סוגיה מורכבת הרבה יותר.
המילים – להניח, להרפות מקבלות משמעות ומה שהכי מעניין שדווקא אז מקבלים מתנות.
שנזכה לאפשר לעצמנו שמיטה,
שבת שלום,
ליאורה
