אני כותבת לכם אחרי החגים, לפני תחילת קריאת הפרשות מחדש. מבראשית. והימים לא פשוטים עבורי. מאז שכתבתי לכם לפני יום כיפור עברו כל כך הרבה חגים, ונדמה שעברו כמה שנים עם כל המאורעות שחווינו.

קודם כל אספר שנולדה לנו נכדה מקסימה, בת להלל ומוריה, בי"ב תשרי, ונקרא שמה בישראל חושן. מיכל אורבך (אשתו של אורי ז"ל) כתבה לי מאוד יפה על השם חושן – בת מלך שעשויה מאבנים טובות. מרגישה מבורכת.

וגם מרגישה מטולטלת. בין שמחה לכאב בין חג לאבל. ואני מודה שהימים קשים לכולנו מאוד.

איך חווים את האובדנים כל הזמן? איך הפתאומיות פוגשת אותנו בעיקר בחג. היה איש ואיננו עוד. היו זוג מקסים, נעמה ואיתם, והם אינם. היה נדב שוהם והייתה תמר אריאל זכרם לברכה (שנספו באסון בפסגות ההרים המושלגים בנפאל) והייתה שמחת תורה והכאב גדול.

נעמה הנקין ז"ל ואני היינו חברות בפייסבוק בקבוצה שנקראת 'דתיות עסקיות מדברות'. זו קבוצה שחברות בה נשים שיש להם עסקים. נעמה הייתה גרפיקאית מקצועית ומוכשרת מאוד והיה לה סטודיו יצירתי שמוביל אנשים למיתוג ולייחודיות בעסק שלהם. היא הייתה אישיות מדהימה לא רק מבחינה מקצועית אלא בעיקר באישיותה. נעמה הייתה מסוג האנשים שהילך בעולם בעוז ובענווה, עם עמוד שדרה וצניעות.

ואני רוצה לשתף בשני דברים:

האחד – שיר קורע לב שנעמה כתבה:

כֹּל אֶחָד מְּצָפֶּה אֵת עַצְמוׁ בְּשִׁכְבָה שֶׁל עֶצֶב

דוֹק בִּלְתִּי נִרְאֵה חוֹצֵץ מִכֹּל הַאָחֶרִים.

כּל אֶחָד מִתְבּוֹדֶד בְּאֶבְלוֹ

(וַהַרֵי לֹא מִתְגוֹדְדִים עָל הַמֵּת),

כֹּל אָדַם לוֹמֵד לְחָבֵּק אֶת עָצְמוֹ.

לִלְחוֹש בְּתּוֹךְ הַרֹאשׁ מִילִים שֶׁל

כֶּאֵב וְשֶׁל נוֹחַם

וְכֹל אָדַם לְבָד עִם הַלְבָד שֶׁלוֹ.

הַנְגִיעָה קוֹרָעַת אֶת הַמָעֲטֶה בְּכוֹחַ–

"מִישֶׁהוּ  רוֹצֵה לִשְׁתוֹת?"

וּבָת אָחַת מִתְעָלֶפֵת אֶל זְרוֹעוֹת הַקָהַל

עָרוּכוֹת לַעָטוֹף, לְקָבֵּל, לְהַרְגִיעַ, לְהַשְׁתִיק אֶת

הַצָעַר.

הַיְבָבוֹת מְנַסְרוֹת בַּאָוִיר הֵחָם

וְהַקֶבֵר נִפְתַּח

וְהַרֶגָע נִמְתַּח

וְהַעָפַר נִשְׁפַּךְ–

ה' נָתַן וְה' לָקַח.

והקטע השני הוא דברים שכתבה, חברה שלי בפייסבוק, רחל מושקוביץ, מתיאטרון לחישה:

"גזירה על המת שישתכח מן הלב. פיגוע רודף פיגוע, וכבר חשבתי שתשתכח ממני, נעמה, וענן האבל יעבור למישהו אחר. אבל היא מתחייה בי, מסרבת לשקוע שם בפנים. נעמה נשאה הרבה כתרים לראשה, אבל ברגעיה האחרונים, יותר מכל היא הייתה אמא. לא המעצבת נרצחה, ולא אשת החסד, האמא נרצחה.
החודש עמוס החגים הגיע לשיאו, הילדים כבר שכחו מזמן מה זה שגרה, והשתבשו בהתאם. לקראת סוף החגים, כשמפלס העצבים היה מוכן לגאות, באה נעמה ודפקה בי מבפנים. שולחת חיוך עדין, אצילי וצנוע. ואז, במקום לרטון על הקימה החמישית של התינוק באמצע הלילה, אני חובקת אותו בעדינות. חושבת כמה נעמה הייתה מוכנה כדי להניק עוד קצת את התינוק הרך שלה. וכשהילדה תקום בפעם השישית מהמיטה כדי לשים עוד משהו בתיק למחר בבוקר- יתחלף הכעס במבט רך יותר. ולו כד להשלים תחת נעמה את האמהות שנקטעה לה ברגע.
החיים האלו מתגלים בכל שבריריותם. רגע ההווה כל כך ודאי, כאילו אפשר להיאחז בו, והרגע הבא לא ידוע ולא מובטח. אז את רגע ההווה צריך למלא כל עוד הוא כאן. נעמה מזכירה לי למלא אותו בטוב. אי אפשר לכעוס ומחר נתפייס. צריך לתפוס את העכשיו. עוד נשיקה לילדה, נשיקה שאני שולחת גם בשם נעמה שלא תוכל עוד לנשק ילד במיטה".

אז אולי זה העניין, להיות בהווה. לחיות את העכשיו ולהעריך את כל מה שקיים עבורנו. להיות בנוכחות מלאה בחוויות של חיינו.

ומה עוד היה בחג?

היו ביקורים בהרבה תערוכות. מתקיימת עכשיו ביאנאלה לאמנות יהודית עכשווית בכמה מתחמים בירושלים. בזכות אריה שהסכים לפנות את החופשה שלו לסיור בתערוכות ראיתי הרבה מהם. התערוכות טובות ואני ממליצה לבקר בהם. אחת התערוכות נקראת 'נשות הספר' והיא מוצגת במתחם התחנה בירושלים. מציגות בה 54 אמניות מכל העולם שכל אחת קיבלה קלף בגודל שווה והיה עליה לבחור את אחת מפרשות השבוע וליצור בהשראתה. בחרתי לשתף בדימוי של פרשת בראשית, של האמנית סוזן שוואב, והיא כותבת על היצירה – "עמדתי נפעמת מול דימויים של קשת ומעגל שכמו רדפו אותי לאורך השנים".

סוזן שוואב, בראשית, 2008, מתוך התערוכה 'נשות הספר' מתחם התחנה הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית

חשבתי שיפה להתחיל מבראשית עם דימוי חדש. אני לא מבטיחה שתמיד אביא את היצירה שקשורה לפרשה. מדי פעם אעלה דימוי שאהבתי.

ההתבוננות בטבע תמיד מפתיעה אותי. שדות הכותנה שמלבינים – איך הם תמיד יודעים מתי לפרוח? המראות האלה שנראים בצידי הדרכים מאפשרים לדעת שיש מחזוריות.

אני מודה שאני תמיד מתרגשת לסיים את ספר דברים בפרשת 'וזאת הברכה' ולהתחיל שוב לקרוא את התורה מבראשית. זה תמיד חוזר על עצמו אבל תמיד מאתגר גם את ההתחדשות. מתפללת שנזכה שתפילותינו יתקבלו, שהגשם ירד בעתו. לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון.

שבת של שלום,

ליאורה