בשבוע שעבר ביקרתי בפתיחת תערוכה של אמנית צעירה שמציגה בגלריה של אוניברסיטת חיפה במסגרת לימודי התואר השני שלה. אני משתפת בצילום של זוג נעליים שהיא יצרה ועבורי זה התאים לי כל כך לשינוי שאנחנו עומדים לחוות עם סיום קריאת חומש בראשית והתחלת הקריאה בחומש שמות. סיימנו את סדרת המשפחה ואנחנו עוברים לריאליטי של עם שמתחיל את דרכו בגלות מצרים, בעבדות קשה וכואבת.

שתי מחשבות עלו בי – פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, והשנייה היא על הפסוק של נעליך מעל רגלך שמופיע בפרשה כשאלוהים מדבר למשה מתוך הסנה הבוער.

יש בפרשה הרבה מאוד דימויים שניתן לדבר עליהם.

אני בחרתי בשני קטעים לשתף אתכם השבת. את הראשון כתב אדם ברוך ז"ל.

"ב- 1929 מינו את ר' יצחק יעקב (ווכטפוגל) לראש ישיבת "מאה שערים", וכחודש לאחר מכן הגיעו מכתב מעגנון וכולו שורה אחת: בקשת רשות מר' יצחק יעקב לבקרו ולברכו פנים אל פנים.

בא עגנון ואמר לו: לא מתוך רוח גבוהה אני מרצה בפניך, אלא מתוך שאנחנו שותפים, ואיזה שותפים אנחנו, שותפים באהבה את שכונת מאה שערים…ועכשיו פרשת 'שמות' ובה נאמר 'והייתם לי סגולה מכל העמים', ולמדנו שסגולה היא מיוחדים…וסגולה כאשה מסתגלת אחרי בעלה, ובן מסתגל מאחורי אביו, כך ישראל יסתגלו מאומות העולם וכו'…ואוסיף ש'סגולה' היא אף מה שבני אדם מסוגלים לו…

ומכאן, בענווה, אמליץ בפני כבודו את הברור מאליו: מהיום, שכבודו הוא רבה של מאה שערים, לא יכביד על תושביה בחומרות יותר מכפי שהם מסוגלים לקיים".  אדם ברוך, מתוך בתום לב, עמ' 265

סגולה, מסתגלת ומסוגלים. למה אנחנו מסוגלים? האם חומש שמות בא ללמד אותנו על המסוגלות שלנו במסע חיינו?

ואת השיר הזה אהבתי מאוד

תֵּבַת גֹּמֶא / רחל חלפי

אֵיךְ לְהָשִׁיט עַל פְּנֵי הַיְאוֹר הָאָדִישׁ הַזֶּה
אֶת תֵּבַת הַגֹּמֶא
הַקְּטַנָּה ​שֶׁל הַדְּאָגָה
שֶׁל הָאַהֲבָה
שֶׁל הָאֵין אוֹנִים לַעֲזֹר לוֹ?
אֵיךְ לְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ
מִמֶּנִּי וָהָלְאָה
אֶל הַגָּדָה הָאַחֶרֶת?
אֵיךְ לְצַפּוֹת אוֹתָהּ
בַּזֶּפֶת הַנְּכוֹנָה הַמְאַטֶּמֶת הַמְשַׁמֶּרֶת?
אֵיךְ לְהַנִּיחַ אֶת כָּל
הַמַּהֻיּוֹת
הַפְּלוּמָתִיּוֹת
נֶעֶדְרוֹת-הַכֹּבֶד הָאֵלֶּה
שָׁם בַּתֵּבָה הַזְּעִירָה
וּלְקַוּוֹת
כִּי לֹא תִּטְבַּע?

אֵיךְ לְנַסּוֹת
וּלְנַסּוֹת
וּלְנַסּוֹת שׁוּב וָשׁוּב

וְלֹא
לְהַשְׁלִיךְ עַצְמִי לַיְאוֹר הַגָּדוֹל הַזֶּה

נראה שהתיבה מסמלת את הקושי של אמהות בתהליך ההפרדות מילדיהן.

המשורר אליעז כהן כותב על שיר זה כך: השיר נכתב בימים בהם סעדה חלפי את אביה (המשורר שמשון חלפי) בהיותו על ערש דווי. בסיטואציה זו של "היפוך תפקידים" המעמיס על הנפש, הופך השימוש בתמונה המקראית של הניסיון להצלת העתיד, הבן, בידי האם, להיות טעון שבעתיים. (מתוך מוסף שבת, מקור ראשון, שבת שמות, תשע"ד)

כמה קשה להיפרד.

שבת שלום,

ליאורה

 

*התמונה: שולמית עציון, הליכת ירח, מתוך תערוכה המוצגת במשכן לאמנות באוניברסיטת חיפה, 2015