הימים, ימים לא קלים עוברים על כוחותינו. אנחנו מהלכים במרחב הארץ ולא בטוח שנחזור בשלום לביתנו. הרבה דברים חווינו בשבועיים האחרונים ונדמה שמבחינת הזמן כבר עברו הרבה יותר משבועיים.
הפרשה הזו שאנו עומדים לפניה 'לך לך' היא פרשה מכוננת בעיני. אבל מי מוכן בכלל ללכת?
למה בכלל לצאת מאזור הנוחות שלנו? למה להיפרד מהדברים שאנו כל כך רגילים אליהם?
ולאן ללכת? ולְשֵם מה?
אני תמיד חושבת שהאמירה הזו של אלוהים לאברהם היא מתנה לנפש של כל אחד מאתנו
בכל מקום ובכל דור.
ומה המתנה המרגשת שהגיעה השבוע בשירה וריקודים לקבוץ בית אלפא?
למה הליכה היא מתנה?! ומה לצום מיצים ולמתנה?
בתחילת השבוע חוויתי עם אריה חוויה מאוד מיוחדת. גדליה גינזבורג מאלון שבות, שהוא המחותן שלנו, אבא של חמדת כלתנו – כתב ספר תורה (בעזרת סופר סת"ם, איש יקר מאוד מחברון) עטף אותו במעיל מיוחד שעליו רקומה תמצית נבואת הנביא יחזקאל שמתאר בנבואתו את הנחל שיוצא מבית המקדש עד שמגיע למקום העמוק בעולם – לים המלח ואז מימיו נהיים מתוקים. הרוקמת מיוחדת מאוד (מבת עין) רקמה בזרימת הנהר את שמות חמשת החומשים. המרתק ביותר היה שהוא בחר להכניס את ספר התורה הזה לקבוץ בית אלפא.
למה לבית אלפא? כי לפני כחמישים שנה, נהגו בקיבוץ בית אלפא (הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר) לקיים "כיבוד הורים" והם דאגו לכל צרכיהם הדתיים. מטבח כשר, "מניין", בית כנסת עם ספר תורה ועוד. בימים נוראים דאגו להביא בעלי תפילה לקיבוץ מטירת צבי. גדליה היה אחד מבעלי התפילה בבית אלפא בימים הנוראים במשך 4 שנים.
לפני כשנתיים בונים שמעון וזוהר (בת משק) שרבף את ביתם החדש בבית אלפא ועם חברים נוספים הם בונים בית כנסת צנוע לתפילתם. הם מחפשים את ספר התורה הוותיק של "המניין", הופכים את הקיבוץ מוצאים אותו והוא זוכה לתיקונו. חמדת, שמעה על כך וסיפרה לאביה ולפני כחודש וחצי הוא קיבל החלטה לסגור את המעגל ולהכניס את הספר שלו למקומו בבית הכנסת המתחדש כאן, בבית אלפא. שלא תחשבו שמדובר במבנה גדול עם חלונות לנוף או עם קישוטים של ויטראז'ים. מדובר במבנה של חנית רכב מתחת לבית הפרטי שלהם. מבנה קטן ואינטימי.
אני משתפת רק בפרטים העיקריים היות שמה שחשוב לי לספר הוא החוויה הגדולה של ההכנסה עצמה. זו הייתה חוויה מרגשת, לראות אנשים שהגיעו מבית אלפא עצמה, מטירת צבי, ממירב ומעלה גלבוע שבגלבוע, מבקעת הירדן, וכולם שמחים יחד ושרים ורוקדים. איך אמרה לי חברת הקיבוץ רחל צפוני? – זה כל כך שמח. זו זכות גדולה לכתוב ספר תורה וההכנסה עצמה זו באמת חוויה שמחה. כולם שמחים ושרים ורוקדים. אני מודה שגם לראות את נכדי רוקדים על הכתפיים של האבא והסבא ריגשו אותי מאוד.
ומכל הרגעים היה רגע אחד מיוחד מאוד עבורי, כשהתקרבו מאוד לכניסה למבנה שרו את שיר התפילה "תהא השעה הזו, שעת רחמים ועת רצון מלפניך". וחשבתי עד כמה התפילה הזו משמעותית תמיד ובמיוחד בתקופה הזו שאנו מטלטלים בה.
אני מבקשת לסיים בדברים שכתב גדליה: " השבוע אנו עוברים מהתכנסותו ל נח בתיבה, לאחר שהוא ומשפחתו ניצלים, לפרשת לך לך. כאן אנו מצטרפים למסעו של אברהם אבינו, בארץ הזו, כאן כאן בצפון, דרך הרי שומרון, דרומה לחברון ובאר שבע.
שמענו במילה אחת כיצד הורינו נענו לאתגרי תקופתם. אני מקווה שגם אנו דור הביניים עשינו משהו בחיינו על פי צרכי השעה והדור. צורך השעה הבאה, לפי הבנתי, הוא לצאת מתיבותינו, לחפש את בני עמנו השונים מעט, לשלב יותר ידיים, וכפי שנקרא בשבת בהפטרה "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".
בשנה שעברה, ערב פרשת לך לך קיבלתי מפרופ' יחיאל פריש את הדברים הבאים:
בורא עולם מבטיח לאברהם את המשך הזרע והעם פעם: "וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ", ופעם: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". הכוכב-יש לו אור עצמי, אישי וסביב לו בדידות. העפר-אין לו ערך עצמי. כל ערכו נובע מהיחד: הכמות והאחדות. וזוהי הברכה לאברהם ולזרעו, אם תשכילו להיות "כוכב" להאיר באור פנימי ואישי ויחד עם זאת תדעו לחיות באחדות, תזכו לברכה של "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". – שבת אחדות מאירה.
ואם הגעתם עד הנה ועוד יש בכוחכם להמשיך ולקרוא – תרוויחו.
על משמעות ההליכה בחרתי לשתף בדברים שקראתי, אהבתי ואת חלקם אני מביאה כאן.
המסע אל עצמך: לך על זה! *
בחיים כולנו הולכים, מתקדמים איכשהו, כל אחד בקצב שלו. ואם אתה או את לא יודעים בדיוק לאיזה כיוון – בכל זאת, בטוח שתגיעו. השאלה היא – לאן?
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." – אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן." אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
"… בתנאי שאגיע לאנשהו." הוסיפה אליס כהסבר.
"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה".
אל תטעו בקטע הזה מ"אליסה בארץ הפלאות". הוא לא נועד לילדים והוא ממש לא קל לעיכול. הוא מצביע על מציאות עגומה בה לרוב בני האדם (היי, זה אומר גם אני וגם אתה ואת) – אין שמץ של מושג לאן הם הולכים בחיים ומה המטרה שלהם.
לא נעים, אבל זה יכול לתפוס אותנו לא מוכנים בכלל, באמצע התואר, פתאום כשאתה מצחצח שיניים, בסוף יום העבודה. כואב להגיד אבל באמת באמת – לאן אנו הולכים? ובייחוד בדור שלנו, שבו המילה "ללכת" כמעט ונעלמת מנוף חיינו – לאן כולם רצים?
הפסוק הראשון של הפרשה מספק הכוונה: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. במילים אחרות, אנו מצווים, כצאצאי אברהם אבינו, לצעוד לעבר האידיאלים הגדולים של החיים, אל הארץ הטובה אשר שם יתגשמו כל החלומות וההבטחות האלוקיות.
נשמע טוב אבל בינינו, מה זה רחוק… אז בואו נשים לב לשני אותיות קטנות וחשובות, ולניקוד שלהן: "לֶךְ" אומר השם לאברהם ולצאצאיו, תנוע, תתקדם – מדובר במסע ובתהליך בו תידרש לצעוד ולא לעמוד במקום. אבל לפני שתכבוש את האידיאלים הגדולים, שים לב שהמסע הזה מתחיל ומכוון "לְךָ". הווה אומר: הכיוון הראשוני של המסע הזה הוא לְךָ, לעצמך. משם תוכל לכבוש את הארץ ואת העולם. אבל אל תדלג על שתי האותיות הקטנות האלה. כי בלי חיבור לעצמך – כל מה שתעשה ייעשה מבלי שתהיה נוכח באמת. עם תחושת נתק וניכור שיכולה להכות בך באמצע החיים, כשאתה הכי פחות מצפה לה.
לפני שאני הולך לארץ, לרצון ה', לעזרה לזולת ולרשימת המילים הגבוהות – חייב אני ללכת אל עצמי. לברר מי אני, מה אני ומה הכיוון שלי. להתחבר עם הפוטנציאל שבי. אם לא תכיר את עצמך ואת הכוחות שה' הטמין בך – לאן תלך בדיוק?…
התשובה לשאלות אלה נמצאת דווקא בתוכנו.
במסע הזה, יהיה עליך להיפרד מהמציאות שהתרגלת אליה. לא, לא תוכל לתלות את חוסר ההתקדמות שלך במיקומך הגיאוגרפי, בשכונה בה נולדת או גדלת, לא בגנים שלך ובנתונים הפיזיים שלך, במשפחה שגדלת בה, במצב הסוציו-אקונומי שלך. ובקיצור, במסע הזה תהפוך להיות ברכה לסובבים אותך ולכל העולם – רק אם תדע להתעלות מעל מה שנראה לך כטבעי ונתון, בין אם זה ארצך, מולדתך או בית אביך. כי אדם שבמסע אל עצמו יגלה בהכרח שהמהות שלו נובעת ממקור בלתי מוגבל, אין סופי, אלוקי. ושהגבולות מסביבו קיימות בעיקר בתודעה שלו עצמו.
לֶךְ-לְךָ – זו ההזמנה למסע הכי מרתק בעולם.
* אהרן דרמון, הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.
וצום המיצים, שאנחנו יוצאים אליו מדי שנה כחלק ממסע ההליכה אל עצמנו הוא ממש מתנה. קשה להבין איך צום של שבוע, שרק שותים בו מיצים שונים, מהווה ניקוי הגוף ובעיקר ניקוי הנפש. נכון, זהו סוג של מסע. אבל מסע המאפשר להיפרד מהדברים שלא טובים עבורנו, להיפרד מהרגלים של תזונה שלא נכונה בשבילנו. אז השנה הצום יתקיים באלמוג ליד ים המלח והוא מתחיל מה-16.11.15 – 24.11.15. הסדנה היא עם ד"ר גבריאל קאזנס שמגיע מארצות הברית. זו השנה החמישית שאנו יוצאים לחוויה זו ואני מזמינה אתכם להצטרף אלי לסדנה.
שבת שלום,
ליאורה
