בשבת שעברה חגגנו את ראש חודש ניסן. יש ברכה מיוחדת הנאמרת אחת לשנה בחודש ניסן על אילנות מאכל המלבלבים ומוציאים פרחים. מטרת הברכה להודות לבורא על היופי והשפע שברא בעולמו.
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת וְנָאוֹת, (כְּדֵי) לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם".
בחרתי לכתוב אותה לקראת השבת.
למה דווקא השבת? מיהן הבריות הטובות שאני מבקשת לדבר עליהם השבוע?
ואיך דוד בן גוריון מצטרף אליהן גם?
ולמי מוקדש הפוסט שלי השבוע…
נתחיל דווקא מדוד בן גוריון.
מצאתי קטע מאוד מיוחד שהוא נאם בפני ועדת החקירה האנגלית שדנה בהקמת מדינה יהודית חופשית:
מי יודע איזה לחם הם אכלו כשיצאו! דוד בן גוריון, 1947

"לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת, וכמה אמריקאים יודעים זאת. היודעים הם כמה אנשים היו באותה
אוניה, ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?
והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה לפני הפלגת ' מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים – וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה – יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן, וכולם יודעים בדיוק, איזה לחם אכלו היהודים: מצות, ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות. ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים. בציון, בארץ ישראל. כך טיבם של יהודים".
הדברים שדיבר עליהם דוד בן גוריון משמעותיים בעניין הזכירה והיכולת שלנו כעם שחייב לזכור ולספר בסיפור יציאת מצרים.
השבוע היה לנו מפגש נשים נוסף לכבוד ראש חודש ניסן.
ושוחחנו רבות על כל מילה כפי שהיא מופיע באמירה של רבן גמליאל בהגדה של פסח:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
"חייב" – איזו חובה זו? האם הלכתית או לצורך והכרח הנובעים מן החיים?
"לראות" – האם לפנינו, אולי, רמז לצורת עבודה רוחנית המתבססת על ויזואליה של רעיונות?
"את עצמו" – עד כמה עצמו? עד כמה צריך להיכנס ל"עניינים אישיים" ממש?
"כאילו" – האם לפנינו רמז ואולי אפילו הנחיה, לביצוע "תרגיל הדמיה"?
השאלות מתוך הספר: 'ראיתי והנה' שכתב יונדב קפלון
השאלות האלה פתחו דיון מעמיק על מהות כל מילה והתכתבו עבורי עם הקטע שאני אוהבת להקריא בכל ליל סדר – כתב יצחק טבנקין:
"בכל פסח חייב אדם לשאול את עצמו:
מתי נולדתי?
היכן נולדתי?
מהו הזיכרון ההיסטרי שאני נושא עמי?
אני מסתכל בתעודת הזהות שלי וקורא את מה שכתוב בכתב בלתי נראה:
"הורי נולדו כעבדים במצרים, כשפרעה מלך מצרים ציווה על רצח העם הראשון בהיסטוריה.
גם אני הייתי שם".

נקודה נוספת חשובה מאוד בעיני – מה אני רוצה להעביר לדור הבא. זו שאלה מהותית שאני מזמינה לחשיבה עליה, ומי שמוכן להגיב לי אשמח.

ובעניין הברכה שכתבתי עליה בפתיחה – קודם כל אומר שהברכה הזו מיוחדת בעיני מאוד כי היא מדברת על הודיה גם על כל מה היופי והשפע שאלוהים ברא בעולם אבל גם על הבריות הטובות שנוכחות בעולם. חושבת על כך הרבה שאם התקשורת הייתה בוחרת לשתף בבריות הטובות ובמעשיהן הטובים – המציאות הייתה משתנה. זה אולי תמים במידה מסוימת, אבל אני מאמינה בטוב מלכתחילה ובכך שטוב מביא טוב גם הלאה.
בתוך המציאות אני חיה, מודעת לכל מה שקורה יודעת עד כמה יש דברים קשים במציאות, ועדיין מבקשת לברך על הטוב.
השבוע היו לי מפגשים ממש מרגשים עם בריות טובות מהרבה מקומות, אפרט בהמשך…
אבל אני בוחרת להקדיש את הפוסט שלי השבת למישהו יקר מאוד שכבר הרבה שנים לצידי וחוגג השבת 'שבת הגדול' את יום ההולדת שלו, והוא באמת בריה טובה שהגיעה לעולם להיטיב. הרבה מזל ורק טוב, אריהלי.

מאחלת שבת מנוחה בין כל ההכנות הרבות,
אל תעבדו קשה מדי, אבק זה לא חמץ.
השקיעו בפנימיות הנפש, ואל תשכחו לברך על העולם שנברא כדי ליהנות בהם בני אדם,
שבת שלום,

ליאורה

את הציור שמופיע בצילום ציירה תהילה מזרחי, שביליסטית מארצות הברית שהתארחה השבוע בגלריה. היא מתכננת לעלות לארץ בקרוב.