התערוכה 'קשתות של אור' של אגי (אגנס) פריד

נדמה שהכותרת לוקחת אותנו במיידית למחשבה על כדורים לרפואת הגוף או הנפש או לשניהם. אבל הפעם אני מבקשת לברך את השנה החדשה בשני כדורים פעם ביום של ד"ר לק, למי שלא מכיר מדובר בכדורי גלידה. שנזכה שכדורי גלידה ימתיקו לנו, לפחות פעם ביום, את היום.
צילמתי את הפרסומת כפי שהופיעה על חנות הגלידה של ד"ר לק, ביפו. באחת הפעמים השנה, כשפינינו מעט זמן על מנת לחוות את הים לאורך הטיילת של תל אביב עד שהגענו ליפו. כמה מעט אנחנו זוכים לעשות את זה. מקווה שהשנה יהיו יותר.

לא קולטת, השנה במיוחד, שראש השנה בשבוע הבא, הוא הגיע במהירות גדולה מאוד מראש השנה שעבר. השנה במיוחד אני מתרגשת כי אני חוגגת יום הולדת 60, נולדתי בכ"ו אלול, ממש כמה ימים לפני. זכות גדולה להגיע ליום ההולדת הזה, מודה ומברכת מאוד על הזכות שיש לי. זה לא מובן מאליו.  מהרהרת יחד אתכם על כברת הדרך שעברתי בעשור האחרון, עם הקמת גלריה אורייתא, בית לתרבות יהודית, בבית הפרטי שלנו. עם התערוכות הרבות של אמנים מדהימים, עם הסדנאות הרבות שערכתי ובזכותם נפגשתי עם כל כך הרבה אנשים שהאירו את הגלריה/ הבית.
עם ההתחברות בחצי שנה האחרונה ל'בשביל האמנות', חברנו יחד – המוזיאון בהזורע, הגלריה בבית חנקין בכפר יהושע, הגלריה במרכז ההנצחה בטבעון והגלריה באורנים ואני – לשביל משותף.
השנה בחרתי להיכנס לחודש אלול בהומור, אני מארחת בגלריה את התערוכה 'הנני העני ממ.ע.מ' של האמן יאיר גרבוז. אין ספק, שהתערוכה מעוררת לחשיבה והתבוננות נוספת. במסגרת 'בשביל האמנות' אנחנו פותחות עונה עם אירועים מגוונים, שיהיו בכל אחד מהאתרים. אני עורכת שיח בגלריה עם יאיר גרבוז והרבנית דבורה עברון, שהיא מנהלת המכון למנהיגות הלכתית במדרשת או"ת לינדנבאום. האירוע נקרא 'נשמט יהודי/ נשמת יהודי והוא יתקיים ביום שישי, ה' תשרי, 14.9.18 בשעה 11.00 בגלריה. מוזמנים בשמחה. ההזמנה מצורפת בסוף.

בין התערוכה של נורית גור לביא ליאיר גרבוז, זכיתי לארח את האמנית איילת דיין שוורץ, בתערוכה שנקראה 'נופי נפש', תערוכה שנגעה בלבבות הצופים בה. ובמסגרת התערוכה גם התקיים ערב עם המשוררת אפרת מישורי, בפרויקט מצוין של משרד התרבות – 'חודש הקריאה אצלך בבית'. היה מפגש מרתק.
        ערב עם אפרת מישורי

התערוכה, 'נופי נפש' בזכות הדר מרום, צילום: ענבל ויסמן

ובשבוע שעבר היה ערב עם נתנאל גולדברג, שיצר מעגל שירת תפילה, והגיעו למעגל הזה אנשים מכל כך הרבה מקומות וישובים בסביבה, ונוצרה תפילה ייחודית למקום ובזמן המיוחד שאפשר כניסה לשנה החדשה שבפתח. יש לו שיר מקסים שהוא כתב ונקרא 'נהר של אור': "למד אותי להיות נהר של אור אל לבבות העולם, למד אותי לשרת את ליבו של העולם, ברא בי יצר טוב לעובדך באמת, ואל יתנגש אמת שלי עם אמת של אחר.." שנזכה.
 נתנאל גולדברג

מברכת על ההזדמנות ערב ראש השנה, לשתף ולאחל.
אני מבקשת לסיים במילותיה של רוניה, חברה טובה שלי, שכתבה את הברכה היפה הזו, ואני ראיתי בה תפילה: " שנזכה לשנה בה נצמח ויצמחו עימנו האנשים הרצויים לנו, המחזקים אותנו לחיות חיים המכבדים את היותנו ברואיו. הלוואי שנשתכלל השנה בהבנתנו ונהיה יותר חופשיים לזהות את הזכויות הגדולות שהוא מזכה אותנו בכל יום ויום."
שנה טובה ומתוקה,

ליאורה

ערב פסח, אני לא מאמינה שכבר עברה לה חצי שנה מראש השנה ואנחנו נמצאים בערב פסח, נדמה שהזמן חלף עבר לו במהירות והנה אנחנו עומדים לפני ליל הסדר שיהיה מחר.
מבקשת לשתף במנהג שאני נוהגת כבר כמה שנים – אני דואגת לקיים את והגדת לבנך לכל אחד מבני משפחתי במילים אישיות. מעבר לסיפור יציאת מצרים שחשוב שכל אחד יידע אותו שאנחנו רק חוליה בשרשרת, אני נוהגת לומר מילים מעצימות על המקום שבו כל אחד מילדיי ונכדיי נמצא בו. מציעה גם לכם למצוא רגעים ולהעצים את היקרים לכם. השנה מצאתי גם שיר מיוחד שנקרא והגדת לבתך.
והגדת לבתך / מיה טבת דיין
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָדַעַת כְּלוּם בְּשׁוּם שָׁלָב
לֹא מָה תִּהְיִי כְּשֶׁתִּהְיִי גְּדוֹלָה
לֹא מָה תִּהְיִי עַכְשָׁיו,
לֹא אִם הוּא הַגֶּבֶר הַנָּכוֹן,
לֹא אִם הוּא יֹאהַב אוֹ לֹא יֹאהַב.
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָדַעַת מָה לִלְבּוֹשׁ
לֹא מָה לוֹמַר,
הַאִם הַיּוֹם מֵכִין נָכוֹן אֶת הַמָּחָר.
וְאַל תִּתְבַּלְבְּלִי מִכָּל מִי
שֶׁנִּרְאֵית לָךְ בְּטוּחָה,
יוֹדַעַת, מְתוּכְנֶנֶת אוֹ יוֹתֵר שְׂמֵחָה.
אַתְּ נֵצֶר לְשׁוֹשֶׁלֶת שֶׁל נָשִׁים שֶׁלֹּא יָדְעוּ,
אֲבָל הִרְגִּישׁוּ בְּלִיבָּן גַּם כְּשֶׁכּוּלָּם טָעוּ-
שׁוֹשֶׁלֶת שֶׁל נָשִׁים חֲסְרוֹת
אִירְגּוּן וְסֵדֶר וְתָוכְנִית,
כְּאֵלֶּה שֶׁבְּכָל חַנְיוֹן תָּמִיד
אִיבְּדוּ אֶת הַמְּכוֹנִית,
הֲיִי כְּמוֹהֶן, אַל תְּפַחֲדִי לִכְעוֹס אוֹ לְאַבֵּד,
וִּתְנִי לַלֵּב שֶׁלָּךְ לוֹמַר
מָתַי הוּא בֶּאֱמֶת רוֹקֵד,
הֲיִי לְבַד, הֲיִי בְּיַחַד,
תָּמִיד אַתְּ עִם עַצְמֵךְ,
זִכְרִי שֶׁאֵין מָה לְהַפְסִיד:
קוֹלֵךְ הוּא מְקוֹמֵךְ,
תֵּלְדִי שִׁירִים אוֹ יְלָדִים ונודִי בְּעוֹלָם –
הָאוֹהֲבִים אוֹתָךְ לֹא יִמְשְׁכוּ אַף פַּעַם אֶת
אַהֲבָתָם.
בִּתִי,
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָדַעַת כְּלוּם בְּשׁוּם שָׁלָב
כּוֹחֵךְ טָמוּן בָּאַהֲבָה
וְיֵשׁ לָךְ לֵב זָהָב.
השיר התגלה בזכות שלמה ארצי שמספר: "הכל החל בספרון קטן ששכב מוזנח ליד כוס קפה במשרד שלנו. ואיך שדיפדפתי בו, ישר נעצרתי על שיר עוצר נשימה בשם "והגדת לבתך", ובו טקסט של אמא צעירה שמוסרת לבתה דוח רגשי על איך ילדתה (בתה) צריכה להיות כדי לשרוד בעולם". שלמה ארצי כותב: "קראתי והתרגשתי מהשיר. והדבר הבא היה לחפש את הכותבת. ואז גיליתי שהיא ישראלית שמתגוררת בקנדה ושמה מיה טבת דיין". שלמה ארצי הלחין את השיר אך הוא עדיין לא הושמע בציבור.
מבקשת הפעם להקדיש את השיר לענבל, שסיימה תואר שני באורנים, בשעה טובה תוך עבודה רצופה בהובלת ספרות בבית הספר. "כּוֹחֵךְ טָמוּן בָּאַהֲבָה וְיֵשׁ לָךְ לֵב זָהָב". מתפללת לכוחותייך להמשיך את עשיותייך.
אני יודעת שלא כתבתי כבר הרבה זמן, ומודה לכל מי ששאל ודאג מה קורה? ולהיכן נעלמתי. אז נאמר שלקחתי פסק זמן מהכתיבה השוטפת ויושבת עכשיו טיפה לשתף מה היה כאן ומה עוד מתוכנן להיות. האמת שעברה תקופה שהיו בה הרבה התרגשויות, הן מהתערוכה של ניצה פלאנץ שהביאה הרבה אנשים להגיע ולהתבונן בה, נפתחה תערוכה יפה ופורחת 'פלורה פלשתינה' של האמנית נורית גור לביא (קרני) שמציירת את פרחי ארץ ישראל בצבעי מים, ונותנת בהם נשמה מיוחדת.
היה גם ערב השקה לספר האמן של נורית, שבו היא שיתפה בתהליך היצירה שלה לאורך השנים.
אצרתי את התערוכה הארצית של בוגרי מגמות האמנות בחמ"ד שהוצגה במוזיאון לאסירי המחתרות.
היו מפגשי ראש חודש לנשים מהישובים בסביבה. הייתה כאן בגלריה סדרה של מפגשים בקורס שנקרא יומנים ויזואליים. קורס נוסף ייפתח לאחר פסח.
ומבקשת להמליץ לכם על שתי תערוכות שראיתי לאחרונה – תערוכת המפות במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, תערוכה של יצירות אמנות התייחסות למפות הארץ.אחת המפות בתערוכה היא מפת התפוזים של האמן אבנר בר חמא.
והתערוכה הנוספת – שנקראת ז'ה טם במוזיאון העיצוב בחולון של השחקנית רונית אלקבץ, תערוכה מדהימה ומיוחדת מאוד באוצרות שלה ומשתפת באוסף המיוחד של בגדיה, תכשיטיה ומאפשרת הצצה לאישיות מדהימה שהילכה בעולם בענווה. כדאי ללכת בתערוכה עם הדרכה.

השבוע התקיימה סדנה לצוות גיבוש של חברת 'מוטיב הנדסה', לראות את החבורה של הגברים יוצרת הייתה התרגשות גדולה. זו פעם שנייה שהם מגיעים אלי בזכות מנהל החברה וזו חוויה מאתגרת להניע קבוצה לאביב של פריחות.

עוד משהו שמתחדשת בו, יוזמה משותפת של מוזיאון הזורע, הגלריה בבית חנקין מכפר יהושע, הגלריה באורנים והגלריה במרכז ההנצחה בטבעון וגלריה אורייתא – יצרנו מיזם משותף שקראנו לו 'בשביל האמנות' (בשביל הפיזי ובשביל). ביום ראשון ט"ז ניסן, 1.4.18 בין השעות 11.00 ל15.00 אנחנו עורכים פעילויות למשפחות בכל אחד מהאתרים בו זמנית. אשמח מאוד לארח אם אתם מגיעים צפונה. אביב של פריחות.
ומה לפנינו – ערב של זיכרון בסלון יהיה ביום ראשון, ל' ניסן תשע"ח 15.4.18 בשעה 20.00 בביתנו. זו השנה השלישית שאני עורכת ערב כזה.
השנה תתארח הסופרת ענת גרי לנקריף, שכתבה את הספר 'אולי בכל זאת'. זהו סיפור אמיתי הנפתח בתיאור חיי שגרה, נישואים, משפחה וילדים. המניפה נפרשת והמשפחה מתרחבת, אבל בפרוץ מלחמת העולם השנייה הופכים החיים למלאכת הישרדות. המניפה המשפחתית הולכת ומצטמצמת, הפרידה אינה מבוששת לבוא, והחיים מוטחים אל קרקע לא יציבה של מציאות קשה.
היא כותבת על סבתא שלה והוא נוגע בסיפור של סבתא שלי – שתיהן מסלובקיה.
מבקשת לסיים בשיר שנוגע בהתחדשות.
"הקדש עצמך להשגת שלווה
רוקן עצמך משאיפות אחרות
מי שהרבה להתרוקן
יישאר בסוף עם שלווה גדולה
כזה הוא העולם
מליון דברים מופיעים יחד
ומליון דברים נסוגים
הביטו בצמחי הבר
שהנצו לזמן קצר ופרחו בהדר
ואחר כך שבים לנוח באדמה
אני רואה את הדברים עולים
ורואה אותם נעלמים
מחזוריות של לידה ושיבה
יש בה יופי ושלווה"… לאו צה מתוך ספר הטאו, ספר חכמה סינית.
השיר מוקדש לאריה שלי, שחוגג בימים אלה יום הולדת 60. מודים על הזכות הגדולה לעבור מחצית ואני מתפללת עבורו את תפילת הדרך למחצית הבאה. שתהיה בסימן התחדשות.
בזכות הכתיבה עשיתי לי סדר של מחצית….
מאחלת חג שתהיה בו שמחת הלב,  לך ולכל היקרים לך,
מכל הלב, ליאורה

"לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער, להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר ,"המילים האלה מתוך השיר 'ירח' של שלמה ארצי, מהווים תשתית לכתיבה שלי היום. לא כתבתי שלושה שבועות שהיו בהם דברים טובים מאוד, והיה בהם גם כאב גדול על פטירתה של חמותי אילה, אמא של אריה. היא בחרה להיפרד מהעולם בתשעה באב. נשמתה הייתה מחוברת לעם ישראל ולארץ ישראל ובוודאי שהיום שבו חורבן הבית – בית המקדש, היה תשתית מהותית בחייה. זכיתי בחמות שהייתה ילידת הארץ (משושלת של הרבה דורות), תלמידת חכמים שידעה תורה, הייתה אם שכולה ממלחמת שלום הגליל ואשת חיל. "כל חייה זכתה שבטח בה לב בעלה, דרשה צמר ופשתים, ועשתה בחפץ כפיה, ידיה שילחה בכישור וכפיה תמכו פלך, מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל, רבות בנות עשו חיל, והיא עלתה על כולנה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל".
חווינו תהליך פרידה ממושך מסבתא אילה, היא חלתה לפני 5 שנים אבל החזיקה שנים רבות בגבורה את החיים עבור סבא שלמה, ומשנפטר הוא לפני ארבעה חודשים הסכימה היא לשחרר. יוסי ז"ל ושלמה עשו לה קבלת פנים בשמים. עכשיו יוסי זוכה אחרי 35 שנים לאמא ואבא. נפרדתי ממנה בתודה על האמהות, על הסבתאות, על כל מה שתמיד הכינה ונתנה באהבה ועל מה שהייתה עבורי וגם בתודה על אריה שזכיתי בו.

לא קל לסגור תוך ארבעה חודשים פרק של בית והורים. זה לא חורבן. זו סגירת פרק של דור. והבית שהקימו חי ותוסס וממשיך את השושלת.
ואני – במילותיה של יונה וולך:
"אילה, מה לי ולה?
אלא צוקי ליבי.."

והימים שהיו בין ט' באב לט"ו באב – ימים שבהם מהלכים להם הבוצרים בכרמים ומתחילה תנועת המחולות, (הצילום בתודה לחמדת כלתי. צולם בבציר שנערך באחד הלילות השבוע בזן מיוחד של ענבים).

היה גם הרבה טוב. חוויתי לפני שלושה שבועות תחנה מכוננת במסע חיי, במיוחד בכברת הדרך של הגלריה, בפתיחה של התערוכה 'במקום הייתי' של האמן יגאל צבן. הגיעו לפתיחה 189 איש (מישהו ספר), מכל הארץ. זו הייתה פתיחה מאוד מיוחדת ומרגשת עבור יגאל, עבור חיה גרץ רן המורה של יגאל ובמיוחד עבורי. למי שמלווה אותי בכברת הדרך של התגשמות החלום של גלריה אורייתא, יודע כמוני להעריך איזו התרגשות גדולה הייתה במקום הזה. התערוכה באמת מצוינת ובשבוע הבא אנחנו עורכים מפגש אמן ושיח גלריה, עם יגאל צבן האמן, עם האמנית והמורה חיה גרץ רן ואתי האוצרת. המפגש יתקיים אי"ה ביום חמישי כ"ה אב תשע"ז, 17.8.17 בשעה 20.00 בגלריה אורייתא בהושעיה. ראו בזה הזמנה אישית. במפגש זה, יגאל יתייחס למקורות יצירתו, השפעת מפגשי הילדות עם ציירי צפת הקנונים. על חיפוש אמירה אמנותית אישית ותהליכים מרתקים שעבר מאז ימיו כילד במשפחה דתית, בצפת .

וטוב נוסף שהיה – היו קבוצות של סדנאות מרגשות. קבוצה משפחתית של סבא וסבתא סווידלר, שחגגו עם ילדיהם ונכדיהם – 27 איש. וקבוצה אחת של נשים שהגיעה שוב לאחר שש שנים. הן הגיעו בזכות שאולה רובין שמובילה את הקבוצה למקומות שונים אחת לחודש. 'שישי בשבילי' כך נקראת הקבוצה. הן הגיעו שוב כי לא שכחו לרגע כמה היה מעולה כשהיו לפני שש שנים. ואני שמחתי בהן מאוד. אני יודעת שלסדנאות שלי יש ערך מוסף, בזכות החיבורים שאני מביאה לסדנאות, אבל פתאום קיבלתי לכך הד ואפילו לאחר כל כך הרבה שנים. הן היו אחת מהקבוצות הראשונות שהגיעו אלי עוד אפילו לפני שפתחתי את הגלריה.
ובקיץ הזה שכתבתי על זרעי הקיץ שהוא נותן בי – יש בו זרעים משמחים ויש בו גם זרעי כאב.
אתמול היה טוב ויהיה גם מחר…

שנזכה לשבתות של נחמת הלב, ליאורה

"זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ
באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות –

אז מהו הקיץ שבא להיות
ממה שהריח לי דק מן הדק
גל אהבה שנוסע אלינו
נשבר על כמיהה למרחק. " מאיר אריאל
כבר הרבה זמן שלא כתבתי, סוג מסוים של פסק זמן. רק אומר שהתקופה מורכבת מקיץ מבורך בעשייה ולשמחתי אני מתחדשת גם בתוכנה חדשה שבה אני כותבת.
מבקשת לשתף בהרבה דברים טובים שקרו כאן בזמן התערוכה 'מרחבים של אור' של סילביה בר-עם. מודה על מכירות מציוריה והדפסים של הציורים ובעיקר אני מודה לסילביה על המרחבים האנושיים הרבים שנפתחו כאן בגלריה, לאנשים מצוותי גיבוש שונים שבחרו לסיים שנה כאן בגלריה. צוות מדעים ואמנויות מבית הספר במשגב, צוות למניעת אלימות במשפחה מלוד, צוות של מתי"א צפת וצוות ממרכז פסג"ה בנהריה.
והיו עוד 2 סדנאות שריגשו אותי במיוחד. האחת – מורות אמנות שיצאו ל3 ימי השתלמות בצפת והתחילו בסדנה כאן באורייתא, את חלקן הכרתי מהשנים שבהן הייתי מדריכה ארצית לאמנות ופתאום לפגוש אותן בסדנה יצירתית שימח אותי מאוד והיווה נקודת השראה להן ולי. והסדנה השנייה שריגשה אותי הייתה לחגוג יום הולדת שסוגר עשור ופותח עשור חדש לפנינה שהיא אחת מנשות בית המדרש 'מדרשת אליה' ממכללת שאנן, שהיה עבורי מקום מבורך בעשייה שלי לפני כמה שנים ועדיין שמורה לי בו פינה חמה בלב.
מודה ומברכת על כל זרעי הקיץ שמזדמנים לי השנה.
ועוד התחדשות מיוחדת בשבוע הבא אי"ה ביום שישי כ"ז בתמוז תשע"ז 21.7.17 בשעה 11.30 אני פותחת תערוכה חדשה 'במקום הייתי' של האמן יגאל צבן מרמת ישי. זו תערוכתו הראשונה. יגאל מתכתב עם זיכרונותיו ממקום ילדותו בצפת, עמק יזרעאל הוריו ובני משפחתו. בעבודותיו מורגשת האינטימיות שבה בחר לצייר את זכרונו עם הוריו, עם בני משפחתו ועם האנשים שהילכו בסמטאות צפת שמסמלים עבורו חוויות רבות. ציוריו מבוססים על תמונות מתקופות שונות ומשקפים את חוויות ילדותו ולוקחים את הצופה למסע של זיכרון במקום ובזמן.
בהווה חייו מופיע עמק יזרעאל על רוחבו, על משטחיו הפתוחים, השדות שנפרשים בו והצבריות.
יגאל החל ללמוד לצייר לפני שנים מספר. סדרת עבודות אלה הם דיבור עם עבודות מורתו לציור האמנית חיה גרץ רן ופרי חיפוש אישי אמנותי שהלך והעמיק לכדי גוף עבודות ייחודי. השיר 'במקום הייתי' של רבקה מרים מהווה השראה לתערוכה.
אני אשמח בבואכם,
ובמידה ואתם מטיילים בצפון, ורוצים לבקר / רוצים לעשות סדנה משפחתית, אתם מוזמנים בשמחה. תהיה חוויה נהדרת מהרבה היבטים.

'אז מהו הקיץ שבא להיות?'  בחלקו אני יודעת והרבה ממנו עדיין לא…

מאחלת שבת של שלום,

ליאורה

לפני חמישים שנה, הייתי ילדה בת שמונה וחצי. מלחמת ששת הימים הייתה עבורי חוויה שנחרתה עמוק בזיכרון. אמנם גרתי בגבעתיים ולא באחד מקווי הגבול, אבל שמענו את המטוסים. עשינו האפלה על פנסי המכוניות ועל כל מנורה בצבע כחול ומתחנו ניירות דבק על חלונות הבית.
אבי היה בצבא, וסבא וסבתא שלי באו לגור יחד אתנו בימי המלחמה. אז היינו שלושה ילדים, אחי אביב שהיה בן שש וחצי ובועז שהיה בן שנה.
ואני כל כך דאגתי.
דאגתי במיוחד כשהייתה אזעקה והיה עלינו לרדת למקלט מגובה של שלוש קומות.
דאגתי אנחנו נספיק לרדת מהר ואם סבא שלי יספיק להצליח לרדת עם אחי על ידיו עד למטה במיוחד בשעת לילה. ובכלל החוויה של שהות במקלט ציבורי!
הרגשתי שהמלחמה הזו הייתה עבורי מלחמה על הבית מבחינתי.
אני מעלה את הזיכרון הזה כי פגשתי כמה אנשים לאחרונה והיה מעניין לשמוע איך כל אחד זוכר את הרגעים האלה לפני חמישים שנה.
ואחר כך הייתה חווית הזיכרון של ירושלים. של העיר העתיקה שהלכנו בה בהתרגשות גדולה.
זוכרת גם טיולים משפחתיים בדרך בית לחם ובדרך חברון.
ומהו הקסם הירושלמי שאני רוצה לספר עליו?
לפני כשבועיים הייתי בערב השקה לספר חדש. שם הספר 'קסם ירושלמי' ומה שמשמח אותי לספר שהסופרת שכתבה את הספר היא עידית שכטר פייל. לא תאמינו אבל הייתי מחנכת של עידית לפני כ28 שנים ומאז אנחנו קשורות. ואני פשוט גאה לספר לכם, ביום המרגש הזה על הספר שעידית כתבה באהבה רבה ובהקשבה ובחיפוש של הרבה פרטים שלא ידועים לנו על אתרים, פינות חמד ושבילים חדשים בירושלים של עכשיו. נהניתי לשמוע אותה מספרת על חלק מהמקומות האלה בערב ההשקה. ירושלים מתחדשת. גם מבחינת התחדשות אמנותית במבנים שקיימים שנים רבות שיש להם סיפור משל עצמם. גם בשבילי הליכה רגליים כמו פארק המסילה, שביל הלאום, בית הנסן, תחנת הרכבת הראשונה וגם בפארקים שונים. ספר שהוא טיול בתנועה בעיר שחקוקה באבן אבל גם מתחדשת תוך כדי תנועה. אז כמובן שאני ממליצה מאוד גם על הספר וגם על הסופרת.
עכשיו אתם יודעים שצילום הפתיחה של הבלוג הוא מספרה של עידית.

הצילום מנחל אוג / יואב אגמון.
השבת נתחיל לקרוא בספר במדבר. ולמה ממדבר מתנה?
כמו שקראתם, יצאתי לפני שבוע לצום המיצים. צום שהוא תמיד חוויה בגוף, בנפש ובנשמה. בימים אלה, שהם ימי ספירת העומר וספירת הימים והשבועות לקראת מתן תורה שיהיה בשבוע הבא, להיות במדבר זו הייתה עבורי מתנה גדולה. המקום הכל כך חשוף ונטול ירוקים ומים ועם זאת עוצמתי מאוד. פשוט מעורר השראה. וכך ניתן בהחלט להבין מדוע ניתנה תורה דווקא שם. גם תהליך הצום מבקש להשיל מעצמנו הרגלים ורעשים מיותרים ומבקש מקום יותר שקט בגוף ובעיקר בנפש. וקיבלתי כמה מתנות בשהות הזו בצום. במקום הנמוך בעולם (אלמוג, ליד ים המלח) ומשם אפשר רק לעלות. ומשם מקבלים תורה פנימית ועמוקה.
שני עקרונות משמעותיים עבורי בצום והם משיקים זה לזה.
האחד שחשוב לפנות על מנת ליצור מקום חדש להתחדשות. זה נכון לגבי חפצים וכמובן כלפינו כבני אדם.
והעיקרון השני – שהצמצום בונה אותנו. לכאורה כשאנחנו חיים בעולם של אינסוף גירויים, דימויים חזותיים ורעשים רבים – למה לצמצם?
אז כן. חשוב לצמצם כי אחרת לא ניתן לצמוח ולהתחדש.

ספירת העומר היא ספירה שלכל שבוע בה יש מהות אחרת מתוך עשרת הספירות שבקבלה. מתחילים בשבוע של חסד, ממשיכים בגבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומסיימים בשבוע של מלכות. זהו שבוע האחרון לספירה וזהו שבוע של מלכות.
שמחתי שהספירה המיוחדת ליום ירושלים יצאה חסד שבמלכות. שניהם מתאימים לעיר הזו.
ואני מבקשת לברך את כל בני משפחתי החוגגים ימי הולדת – שתזכו תמיד שחסד ומלכות יהיו מנת חלקכם בכל יום.

שתמיד נזכה לירושלים עוטפת אור ושל זהב,
ומאחלת לכבוד שבועות שהוא בבחינת מלכות שבמלכות,
חג שמח,

חודש טוב ושבת שלום,
ליאורה

לפני שבועיים פתחתי את התערוכה 'מרחבים של אור' של סילביה בר-עם. זו הייתה חוויה מיוחדת. הגיעו אורחים ממקומות שונים בארץ ששמחו את שתינו מאוד. האורחים, מתחומי דעת שונים, העשירו מאוד את שיח הגלריה שהתקיים עם האמנית. ומעבר לפתיחה הזו בגלריה אורייתא חוויתי כמה אירועים תרבותיים.
אני מאוד אוהבת את השירים שכותבת חלי ראובן, היא משוררת מכל הלב ובגובה העיניים. לפני כמה חודשים, כשחיפשתי כיצד לרכוש את ספרי השירה שלה, גיליתי שהיא עורכת מופע שירה. ידוע שכל מופע שלה נמכר מיד כשהוא יוצא לאור ולכן מצאתי את עצמי בחודש פברואר רוכשת 5 כרטיסים לחודש מאי לנשות המשפחה. סיפרו שהמופע הוא מופע התרמה לארגון שנקרא 'מעגל נשים'. גיליתי שיש ארגון כזה והוא בינלאומי ועושה עשייה חברתית לשינוי מציאות לטובה יותר.
מאוד התרגשתי, לגלות שוב עד כמה מעשים טובים נעשים בעולם.
ובמופע עצמו סיפרה חלי על סדנת כתיבה שהיא עשתה עם אסירות בכלא נווה תרצה. מרגש כשלעצמו. בוודאי אתם שואלים מיהי חלי ראובן? משוררת, מאמנת ומנחת קבוצות. היא ראש תחום הכשרת מאמנים בפסיכולוגיה חיובית במכללת רופין. היא הוציאה כבר 3 ספרי שירה והיא מדהימה בכתיבה שנוגעת בנימי הנפש. במופע היא גם שרה ויש לה נגניות מעולות ששרות יחד אתה. ואיזו אהבה יש בה לאנשים ונשים. היא מספרת במופע גם את כברת הדרך שהיא עברה ועוברת שבעצם מתוך קשיי הדרך צמחה לה כתיבת השירים.
בחרתי להביא שיר אחד מקסים בעיני שמתחבר לו במיוחד ומוקדש באהבה בחודש זה שבו אמי וחלק מבני משפחתי חוגגים יום הולדת. וכמו אמא של חלי גם אמא שלי בטוחה שמרק עוף הוא בריאות לגוף ובעיקר לנפש ושמרים עם קינמון – הם המצע שעליו אמי גדלה וגם אני מאז. זה עושה שמחה לנפש.
הנה לפניכם:

שני ריחות הברית
"תמיד תדאגי
שבבית שלך יהיה ריח של אוכל,"
אמרה לי אמא
ותפרה את העוף מסביב לסיפור חיינו,
"כל אישה, גם עם ידיים הפוכות
יכולה לשים שני ריחות בבית שלה,
זה עושה ילדים בריאים,
חיים
שלי,
שני ריחות תמיד תדאגי שיעמדו במטבח,
שימלאו את החדרים
ואת הלב
של הילדים שלך:
ריח של מרק עוף
זה נותן ביטחון בנשמה,
וריח של שמרים עם קינמון
זה עושה שמחה לנפש,
ילדים צריכים ריחות
לגדול איתם
צריכים ריחות ללכת אחריהם
להתגעגע אליהם
ילדים צריכים ריחות
לשמור בתוכם את הזיכרונות
לעשות להם מחשבה טובה
ילדים צריכים ריחות
לקחת איתם
כשהם יוצאים מהבית,
וריחות שיהיה להם תמיד לאן לחזור,
ילדים צריכים ריחות
למלא את החללים והנקבים
שלהם,
שהריח יעלה בהם כמו
ניגון חלילים
כמו
שעולה אהבה מכפות הרגליים,
ילדים צריכים ריחות
ונשמה באפם"
"תנסי",
היא אמרה
ובידה הימנית חיממה את התנור
"תראי איזה ריח קודש
יבוא לך בילדים"
באותה נשימה
הכניסה לתנור
את המגש
"שאלוהים ייתן לך כח
למלא את שני
ריחות הברית" מתוך ספר השירה של חלי ראובן 'שני ריחות הברית'.
ואני מוסיפה אמן על התפילה שמסיימת את השיר של חלי.

נכחתי גם בפתיחה של תערוכה שהתקיימה בסטודיו של האמנית נחמה גולן בדרום תל אביב. תערוכה מצוינת. נחמה הפכה את כל הסטודיו. היא בחרה בנייר אלומיניום שבו היא כיסתה את רוב העבודות שלה. ההשראה מנייר הכסף שבו היא מכסה את השיש בביתה בימי הפסח. אמירה שנוגעת ומתכתבת עם ה'חמץ'. מה מסתירים ומה מגלים. באמת תערוכה מרתקת.
נהניתי לראות שהעשייה האמנותית בתל אביב, יום חמישי בלילה, חיה ופועלת.
לשמחתי נכחתי גם בהשקה של ספר חדש שאת הפרטים עליו ועל מי שכתבה אותו אני שומרת לעוד שבועיים.

בשבוע הבא מתכוננת לצאת לצום המיצים, החוויה ההוליסטית שמאפשרת ליצור מרחב בנפש בזכות היפרדות מאוכל. מי שרוצה פרטים נוספים, אשמח ליידע.

מאחלת שבת של שלום, עם ריחות שיהלכו בנפשכם,
ליאורה

השבוע נערך בביתי ערב של זיכרון בסלון. ערב שהיה מרתק ומרגש ומפליא בידע שלא הכרנו עדיין. והכי חשוב היו בו חיבורים אישיים. התארחו בסלון דני מאסטרו, ושבתאי (סבי) חנן. הם סיפרו על יהדות סלוניקי, ודני סיפר כיצד אבא שלו ז'אקו מאסטרו הציל יהודים רבים באושוויץ (המלאך הטוב מאושוויץ). הסיפור הזה מדהים כי הוא מחבר את אבא שלו, את איבי גרוס (אחות של סבתא שלי שהגיעה לאושוויץ במשלוח הראשון מקיז'מרוק בסלובקיה ב42) ואת יז'י פוז'ימסקי שהיה מנהל העבודה הראשי באושוויץ. (אסיר פוליטי פולני במחנה מ1940), פוז'ימסקי קיבל איש חסיד אומות עולם בזכות העדות שנתן עליו ז'אקו מאסטרו. הם הפעילו מנגנון של כרטיסיות שמאסטרו זייף כדי להציל יהודים במחנה. הוא היה העוזר הראשי של מאסטרו. לא יודעת אם הצלחתי להסביר את המורכבות הזו, אבל זה סיפור ממש מדהים כי הוא תרם לנו ידע כיצד פעל המנגנון הזה באושוויץ. לאחר המלחמה פוז'מסקי הציע נישואים לאיבי, אחות של סבתי והם נישאו. היא בחודש הבא תהיה בת 95 וחיה עד היום בפולין, לא רחוק מקרקוב.

מימיני דני מאסטרו, משמאלי שבתאי (סבי) חנן

אבל מה שאני מבקשת לספר במהות הימים שאנחנו עוברים בין יום השואה ליום הזיכרון והעצמאות- לפני שלושים וחמש שנה, נהרג יוסי לוי הי"ד, אח של אריה במלחמת לבנון הראשונה. יוסי נקרא יוסף צבי על שם אבא של סבא שלו שנפטר שנה לפני שהוא נולד. יוסף צבי הלוי, הסבא הגדול, היה חתן פרס ישראל. היה אב בית דין של תל אביב יפו וכתב הרבה ספרים על מצוות התלויות בארץ. יוסי שלנו, למד בישיבת ההסדר ברמת הגולן וההורים החליטו לתרום ספר תורה בן מאה שנה שהיה שייך לרב יוסף צבי הלוי זצ"ל. ספר התורה הוא ספר קטן מאוד ומיוחד. לפני כשנה גילינו שהספר תורה נפסל. החלטנו במשפחה לתקן אותו. בשבעה על חמי שנפטר השתמשנו בו. בסיום השבעה בקשו מאתנו, מכפר הנוער בנוה עמיאל, להשאיל את הספר למסע לפולין שהם יצאו אליו עם תלמידיהם.
סיפרה לי חברתי מהושעיה, גינה גניאל, שהדריכה אותם בפולין, שהם לא עזבו את ספר התורה. הם לקחו אותו אתם לכל מקום, שרו ורקדו אותו. ובמיוחד היה מרגש בציון של ר' אלימלך מליז'נסק. לאורך המסע שלהם קיבלנו תמונות מהם מהמקומות השונים שהם היו בהם. ואני בוחרת להביא את הצילום של ספר התורה באושוויץ. התרגשנו מכך מאוד. לחשוב שספר התורה הזה שהוא בן 100 שנה, והיה מוקדש גם ליוסי שנהרג במלחמה על הארץ שלנו, ועכשיו הוא הגיע גם לסגור מעגל באושוויץ. כשאני חושבת על כך שחמי היה ניצול שואה, אב שכול, והיה מבוני הארץ הזו על אמת, ובדיוק מסמל את הימים האלה שאנחנו מהלכים בתוכם.

בצילום הראשי ספר התורה בשערי אושוויץ.

ביוסי הייתה מידתו של אברהם אבינו, הוא היה עבורנו אור של תמים תהיה עם ה' אלוקיך, של אמונה, של דבקות, ושל ענווה גדולה. את כל התכונות האלה אנחנו מעלים בזיכרון כבר שלושים וחמש שנים ומנסים להיטיב בעזרתן את מהות חיינו וחשוב לנו להעביר תכונות אלה גם לילדינו ונכדנו.

מסיימת בשיר של מירה מינצר יערי

אָדָם– נוֹתֵן אֶת זִכְרוֹנו בְּבָנָיו וְתַלְמִידָיו.
וְהֵם הוֹלְכִים עִמּוֹ לְאוֹרֶךָ הַדְּרָכִים,
וּמַעֲלִים לִפְנֵי עֵינָיו מַרְאֶה הַמְּקוֹמוֹת,
וְהֵם פּוֹסְעִים סְבִיבָיו בְּתוֹךְ שָׂדוֹת,
וְהֵם שָׁמַיִם בְּפִיו שְׁמוֹת הַצּוֹמֵחַ וְהַחַי
בָּעוֹלָמוֹת.
…

עִמּוֹ יִהְיוּ לנחול נֶאְחָדִים אֶת יַד הַזִּכְרוֹנוֹת,
וְהָאָדָם – נוֹתֵן אוֹתָם לְאוֹת
בְּבָנָיו ותלמידיו.

תבחרו זיכרונות משמעותיים ותעבירו אותם הלאה,

שבת שלום וחודש מבורך בטוב,

ליאורה