הייתי היום בצהרים בתערוכה מצוינת בשם 'חוטים וקשרים' שנמצאת באגף הנוער של מוזיאון ישראל בירושלים. ממליצה לכם לראות.
לאורך התערוכה, שמוצגים בה יצירות במגוון גדול של טכניקות, מפוזרים שירים על 'חוט' בכל מיני הקשרים.
ואני כאוהדת טקסטים הולכת ומתבוננת ביצירות, קוראת את השירים ומחפשת שיר אחד על חוט שבעיני מהווה תשתית לכל התערוכה ואני לא מוצאת אותו. התפלאתי מאוד.
ואז בסוף כשאני עומדת לצאת מהחלל מפנה את מבטי שוב לתערוכה – אני מגלה אותו. כתוב על הקיר.
מה בין 'חוטים', שליחות ותקשורת?
ומה האדם יכול לסמן אחריו?
ומתי חוט מהווה תקווה?
פרט מהמיצב של האמנית עדנה אוחנה.
כל פעם שמתחילה מהדורת חדשות היא נפתחת בדרמה. הכתבים מחפשים מה לומר לנו שימשוך את תשומת ליבנו בדברים רעים / קשים/ מושחתים שקורים לנו. נכון, זו חלק ממציאות חיינו. אך אני מבקשת לדבר על הבחירה הזו. להציג בפנינו את הרע. ליצור את התחושה שהכול לא טוב כאן. זו לא תמימות וניסיון לומר שהקשיים לא נוכחים אלא שיש דרך להציג אותם וגם יש הרבה דברים טובים שנעשים. הדברים מהדהדים עם מה שמתרחש בפרשה שלנו כשמשה רבנו שולח 12 מרגלים מהמדבר לארץ כדי לתור אותה. אנשים משכמם ומעלה נבחרים למשימה. והם נדרשים לתור. לדווח. למסור עובדות. עשרה מהם חוזרים עם מסקנות קשות. הם אומרים לכולם שלא כדאי להמשיך הלאה ובכך הם מייאשים את העם. החטא שלהם היה חטא היסטורי. חטא המרגלים שגרם לכך שבגללם העם התעכב עוד 40 שנה במדבר. למה החטא הזה היה קשה כל כך? הרי בסך הכול הם שיתפו את העם בתחושות שלהם. אלא שהם לא הבדילו בין העובדות לבין התחושות האישיות שלהם. הם בחרו לתת פרשנות אישית מעבר לעובדות ובכך יצרו תסכול גדול מאוד בעם וחוסר רצון להמשיך במסע.
שניים בחרו אחרת.
כלב בן יפונה ויהושע בן נון. שניהם דיברו טובות ועל כך שנוכל להתמודד מול האתגרים. הראשון שעשה זאת היה כלב. על אף שהיה במיעוט מול כל עשרת המרגלים שטענו על השחרת המציאות הוא בוחר לומר: 'עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה' (במדבר יג, ל) איזו אמירה מדהימה שנאמרת על ידי דמות כל כך נון קונפורמיסטית. קולו של היחיד מול הרבים.
המסר המשמעותי הוא ללמוד למסור מידע ולא לתת פרשנויות אישיות מעבר לדיווח.
ותארו לכם שכך הייתה נפתחת מהדורת החדשות. יכול נוכל!
כמה עידוד ועוצמה התקשורת הייתה מצליחה להעביר לכולם.
וכולנו שליחים בעולם הזה, כל אחד בחלקו וכל אחד בהשתדלות האישית שלו. אז אולי כשאנחנו אמורים לסמן אחרינו את העשייה שלנו כדאי שהיא תהיה חיובית וטובה, לבחור את נקודת המבט הטובה.
ההפטרה של הפרשה שלנו מספרת את סיפורה של רחב מתוך ספר יהושע. גם כאן מופיעים מרגלים וגם כאן אנחנו פוגשים גיבורה נון קונפורמיסטית.
שתי האמירות הייחודיות של רחב – האמירה הנון-קונפורמיסטית של דבקות בעם ישראל כנגד עמה מתוך אמונה גדולה והאמירה הנשית-אנושית, שהופכת את מעשה החטא לתיקון – נעשות באמצעות חוט, תקוות חוט השני.
צירוף נדיר זה, 'תקוות חוט השני' (המופיע פעם אחת בלבד בתנ"ך) ראוי להתייחסות נוספת. חיבור המילים 'תקווה' ו'חוט' בא לציין יסוד של אמונה בעתיד, דרך נכונה, אור בקצה המנהרה. חוט השני הוא חוט של ארגמן, פתיל אדום, ובמובן מושאל קו יסודי, תכונה בולטת ואופיינית, מעין 'לייט מוטיב'. גם רחב היא בבחינת 'לייט מוטיב' בהתנהגותה ובאמירתה המיוחדת.
במהלך השנים אני מתכתבת עם השיר 'חוט' של המשוררת חיה שנהב בהקשרים שונים. מודה שהוא אהוב עלי במיוחד. וזה באמת השיר שפותח את התערוכה של החוטים במוזיאון ואני גיליתי אותו רק בסוף הסיור.
חוט,
אִם אָדָם
הָיָה מוֹשֵךְ אַחֲרָיו חוּט
לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ,
מַה הָיָה מְסמֵּן אַחֲרָיו,
אֵיזוֹ דוגמא,
מִשָּׁם עַד שָׁם, קַו דַּק
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
רִשׁוּם רָגִישׁ ומדויק
וְתָמִיד נִרְגָּשׁ. חיה שנהב
הדברים שלי השבת מוקדשים לגיסי יוסי לוי ז"ל שבשבוע הבא אנחנו מזכירים 34 שנים לזכרו. הוא נהרג כתותחן בטנק המ"פ במלחמת שלום הגליל.
"אם אדם היה מושך אחריו חוט לכל מקום שהוא הולך, מה היה מסמן אחריו?…"
יוסי היה תלמיד חכם עם ידיעות רבות בתורה, הרבה מעשים של חסד וטוב בעולם, ובעיקר דבקות בקדוש ברוך הוא מתוך ענווה והתבטלות.
"…כי מדרגה זו של התבטלות היא דרגת המלאכים הבטלים כליל לפני השם יתברך…"
זכינו בו. יהי זכרו לברכה.
שנזכה ליצור במעשינ רישום רגיש ומיוחד,
ולשבת של שלום, ליאורה
