את האמירה "אין מעלית להצלחה חייבים לטפס מדרגה מדרגה" – ראיתי על דלתות המעלית בבית חולים אסותא לפני כחודש.
הם כותבים כל מיני אמירות על דלתות המעלית כדי לעודד עלייה במדרגות.
עוד אכתוב פוסט בהזדמנות על כל מה האמירות והאמנות שאני רואה בבתי החולים בתקופה האחרונה.
האם באמת חייבים לטפס מדרגה מדרגה?
ומה בין פרשת בהעלותך לתחרות שפים באיטליה?
וליהודה עמיחי?
הערב, כשחזרתי הביתה, בחרתי להסתכל בתחרות של שני שפים בכירים מאוד בארץ שמתחרים באיטליה מי מהם טוב יותר. השפים המדוברים הם אייל שני ויונתן רושפלד שהם גם חלק מהשופטים בתוכנית 'מאסטר שף'. פתאום הם עצמם עומדים למבחן מול צוות שופטים איטלקים בנאפולי, שמכריעים מי מהם הכין מנות טובות יותר. הנקודה שבחרתי להביא כתובנה מההתבוננות הערב הייתה שבחלק מהמנות שהם הכינו הם בחרו לחדש מעט ולהביא את הטעמים המסורתיים אך בשינוי, או בתוספת של טעם מיוחד או בשינוי בצורת ההגשה.
והשופטים האיטלקים מאוד לא אהבו את השינוי. הם רצו להישאר במסורת של נאפולי שהם רגילים אליה.
מול הרצון הגדול לשנות, ליצור משהו אחר – נמצאת הפרשה שלנו שפותחת במילים " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: (ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:
אני אוהבת לדבר על העלאת הנרות לעומת ההדלקה אך הפעם בחרתי להביא חלק מהדברים שקראתי אצל סיוון רהב מאיר "מול הרצון (החיובי כשלעצמו!) לחדש ולרענן, מציבה פרשת השבוע תזכורת חשובה: אחרי ההוראה להדליק את המנורה, התורה מקדישה שלוש מילים רק כדי להגיש שאהרון אכן עשה את מה שהוטל עליו. "ויעש כן אהרון", כך נכתב. רש"י מסביר מדוע נכתבו המילים האלה: "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה". אהרון לא הוסיף ולא גרע, לא חידש ולא ניסה לעשות את זה אחרת, לא הציע פרשנות אלטרנטיבית ולא פירמט מחדש. ויעש כן אהרון. לעשות בפשטות ובתמימות זה דבר שאינו כל כך קל כמו כמו שהוא נשמע.
"זה לא פשוט להיות פשוט, תמיד רוצים יותר", כתב ושר פעם שלום חנוך.
ולפני מאתיים שנה, כבר אמר רבי נחמן מברסלב משפט מדהים בעיניי: "עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט, יהיה חידוש כמו להיות הבעל שם טוב".
האם אנחנו בתקופה כל כך מבולבלת ומאתגרת, שכבר הגיעו הזמנים האלה? האם מי שלא ממציא הכול מחדש בכל רגע, הוא בעצם החידוש הכי גדול?"
אני מודה שעבורי, כיוצרת, לעשות בדיוק יום יום אותו הדבר ללא שינוי הוא סוגיה לא פשוטה. אני מרגישה שלא לשנות זו מעלה מאוד גדולה שיש להגיע אליה. מדרגה מדרגה. לא במעלית ולא בבת אחת. ותאמינו לי להיות במדרגה הזו של אהרון הכהן זה קשה. יום יום להיטיב את הנרות, להוסיף אור בעולם וללא שינוי.
אני מעלה מחשבה שאולי המציאות מבקשת למצוא איזון בין השניים. מצד אחד לעשות ולא לשנות ומצד שני לחדש. אך איך מביאים את שתי המהויות האלה וחיים עמם בשלום?
בחרתי להביא את השיר של יהודה עמיחי שאני מאוד אוהבת ויש בו שורות שמתכתבות גם עם עשרת הדיברות שקיבלנו בחג שבועות וגם עם שני הדיברות שמוסיף המשורר בשם אביו.
אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי
אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן
אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,
וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,
לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,
לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת
עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.
אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.
(יהודה עמיחי. פתוח סגור פתוח. שוקן. 1998. עמ' 58)
מאחלת שבת של שלום,
ליאורה
