כבר הרבה זמן שלא כתבתי. תודה רבה לכל מי שכל מי ששאל והתעניין.
אז באמת התקופה מאתגרת מאוד.
לפני כחודש, אריה עבר תאונת דרכים. (לא. זו לא התאונה מהפעם הקודמת, לפני חודשיים)
רכב פגע בו כרוכב אופנוע. קרה לנו נס פעם נוספת, נשברה לו העצם מתחת לברך שמאל. הוא עבר ניתוח ויש לו פלטה עם 6 ברגים. אסור לו לדרוך על הרגל 8 שבועות. (עברו 3) וכרגע הוא בשיקום האורטופדי בתל השומר. עובד קשה מאוד על שיקום הרגל הפגועה וגם על האיברים הבריאים.
וכפי שכתבתי בהתחלה אנחנו בתקופה מאתגרת. להבין שנקודות המבט על העולם משתנות מגבוה לנמוך, להבין שהעולם לא תמיד נגיש לכולם, לדעת שאפילו מדרגה בגובה דשא היא מכשול שיש לעבור, להרגיש כאב עצום ולראות שהסיפור שלך הוא סיפור קטן לעומת אתגרים קשים שאנשים מתמודדים אתם במחלקה הזו.
אז אנחנו מודים על החסד והטוב שרק זה מה שקרה.
מה בין 'שבר ותיקון' לדבקות?
והאם וכיצד יש שש מאות אלף פנים לתורה?
ועל מה אני נשבעת?
השבוע, לקראת מפגש ראש החודש שנערך בביתי, פתחתי את הקטלוג מהתערוכה של 'שבר ותיקון' כדי להראות את היצירה 'ובו תדבק' של האמן אריק וייס. תוך כדי דפדוף גיליתי את הקטע הבא שלקוח מתוך הספר 'כשהדברים מתפרקים': "דברים שמתפרקים הם מעין מבחן ומעין ריפוי. אנחנו חושבים שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר – כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. הריפוי בא מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה."
בזכות סיפורה של רות המואבייה שבוחרת ללכת בעקבות חמותה נעמי, ובוחרת לדבוק בכל מה שנעמי מייצגת. על אף השונות הגדולה מכל מה שחיה עד כה. 'ורות דבקה בה'…הנושא של המפגש שלנו השבוע היה בין הדבָקים לבין דבֵקות.
אריק וייס בוחר ביצירה שלו לקחת מסקנטייפ שעליו מוטבעות המילים 'ובו תדבק' והוא בוחר לעטוף את עצמו במסקנטייפ הזה באופן טוטלי. והוא כותב כך:
"בעולם החומר כאשר משהו נשבר מתקנים אותו.
גם כאשר חווים שבר רוחני עולה כמיהה לתיקון:
"את ה' אלוהיך תירא אתו תעבוד ובו תדבק" (דברים י,20 )
התיקון, ההתחברות, ההידבקות מחדש, איחוי השברים –
הם הדרך לתיקון עצמי ולדבקות באמת הפנימית שלנו.
העבודה "ובו תדבק" מנסה לשלב בין היום יומי לרוחני .
גליל הדבק החומרי דבק בטקסט רוחני והם תומכים זה בזה."
אני אוהבת את הדברים שאריק כתב ומרגישה שיש בהם מסר משמעותי לתיקון פנימי של האמת הפנימית שלנו ולאו דווקא ההשענות על דבק חומרי וחיצוני היא זו שמובילה אותנו לדבקות הפנימית.
זהו המסע של כל יהודי בעולם ובמיוחד בערב חג שבועות שבו אנחנו מקבלים תורה.
בתרבות היהודית התקבלה הגישה המנוסחת במשפט "שבעים פנים לתורה". הביטוי המציג את הגיוון הרב של הדרכים שבהן ניתן לפרש את התורה. זאת אומרת שהקריאה שלי היא אחת משבעים או אחת משש מאות אלף קריאות. יוכי ברנדס מביאה בהקדמה לספרה 'שבע אמהות' דברים בשמו של האר"י הקדוש כפי שלמדה מידידה דב אלבוים:
"כללות כל הנשמות הם שישים ריבוא, והנה התורה היא שורש נשמות ישראל, כי ממנה חוצבו ובה נשרשו. ולכן יש בתורה שישים ריבוא פרושים…ולעתיד לבוא כל אחד ואחד מישראל ישיג לדעת כל התורה כפי אותו הפירוש המכוון עם שורש נשמתו".
שישים ריבוא (שש מאות אלף) מייצג במסורת היהודית את מספר בני ישראל שקיבלו את התורה במעמד הר סיני. כשהאר"י אומר שיש לתורה שישים ריבוא פירושים, הוא מתכוון שכל אדם צריך לפרש את התורה בעצמו, על פי "שורש נשמתו", ולא להסתפק בקריאות של פרשנים אחרים.
זו קריאה לעבודה פנימית עמוקה שאנו נדרשים לה בחיינו, לדעת וללמוד מה המשמעות של הייעוד שניתן לנו ומה אנו מבקשים ללמוד בשיעורי חיינו שמדייקים אותנו בשורש נשמתנו. אמנם האר"י כותב על כך שבלעתיד לבוא נגיע למדרגה הזו, אך אני מבקשת להציע שננצל את חיינו בלימוד הזה בעולמנו.
בוחרת לסיים בשיר שכתבה חברתי חלי יעקבס וירט שהיא גם אשת שיווק מדהימה אבל מהלכת בעולם עם הרבה תוכן פנימי ועמוק. וכך היא כתבה לחג שבועות:
שבועות הוא החג של התשוקות העצורות
הקציר חותך את החיטה
החום חותך את האביב
המוות חוסם את החיות
והעוני מזנב בעושר
אבל
שבועות הוא חג גם התשוקות המוגשמות
הוא חג הצימאון שבא אל הרוויה
הקציר הופך לקמח
הזרות לגיור
הבדידות לזוגיות
התשוקה לפריון
האהבה למלוכה
המדבר לתורה
המאמצים לביכורים
הרעות לסיפור
והקיץ להתחלה
שבועות הוא חג השבועות הגדולות
אני נשבעת.
הדברים שכתבתי מוקדשים לרפואתו ולהחלמתו המהירה והמלאה של אריה ולכבוד האנשים המאוד יקרים שמקיפים אותי שחוגגים את יום ההולדת שלהם החודש – מכ"ו באייר ועד כ"ה בסיוון.
שנזכה לקבל את התורה כתורת חיים וממקום של ענווה,
חג שמח,
ליאורה
