ויחי - חיה עליך

'מתה עליך' זה ביטוי רווח ונפוץ כבר הרבה שנים שאומרים על מישהו או משהו שאוהבים. אני זוכרת את עצמי שואלת למה להגיד למות על?!

לפני כחודש וחצי יצאתי למסע המרגש בארץ לאמהות יהודיות מכל העולם. בארץ אנחנו מכנות את הנשים ששותפות 'אמהות עם מהות'. אתמול בלילה חזרתי בשעה מאוחרת ממפגש מרגש של קבוצת המדריכות של המסע. אחת החוויות המרגשות שחוויתי ושסיפרתי עליה הייתה במצדה כשהמדריך דיבר אתנו על הנקודה – על מה אנחנו מוכנות למות?

בחרתי לפנק את עצמי בחנוכה וקניתי לי את ספר השירה החדש של חיים גורי – 'אף שרציתי עוד קצת עוד'.

איך כל אלה וציור של אמנית קשורים להם יחד ובמה הם מביאים חיים?

פרשת ויחי מדברת על יעקב אבינו כנפרד מהחיים ואנחנו מוצאים אותו מברך את נכדיו ואת בניו. למען הגילוי הנאות הפרשה הזו אהובה עלי. אני אוהבת את הזכות שאדם זוכה לה להיפרד מהאנשים האהובים עליו, אוהבת את היכולת לברך ולהשאיר צוואה רוחנית. מעניין שבתקופה האחרונה אני שומעת מכמה אנשים שזוכים שיקיריהם נפרדים מהם באומץ רב. זו זכות.

אבל מה שחשוב באמת בעיני זה להתבונן על החיים. לראות את הטוב שבהם ולהבין את ערכם. כשהיינו מטעם המסע במצדה והמדריך שאל על מה אנחנו מוכנות למות? הוא הסביר שבדיוק עבור מה שאנחנו מוכנות למות עליו – זה מהווה את מה שחשוב לנו לחיות עבורו. הרוב ענו שהן מוכנות למות עבור הילדים שלהן – אז עבורם תחיו, הוא ענה.

רחלי ריף, עיתונאית, כתבה על חיים גורי, לקראת צאת ספר השירה החדש שלו. בחרתי מתוך הכתבה שהתפרסמה ב'מוסף שבת' של 'מקור ראשון':

"יש פעמים שבהן אדם שואל את עצמו מה יישאר ממנו", אומר לי חיים גורי. "האם בעוד חמש־מאות או חמישים שנה מישהו ידע מי זה חיים גורי? והנה, בשבוע שעבר, באירוע לכבוד צאת ספרי החדש בצוותא, באו קהל רב וכולם שרו ביחד את 'הרעות'. כתבתי בספר 'וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ. אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת. זֶה לֹא מְעַט. מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ'. תראי את המדפים שם, אלו הספרים שלי. אדם יכול להמשיך לחיות בספרים שלו".

בגיל 92 חיים גורי ממשיך לכתוב. אנו נפגשים לכבוד צאת ספרו החדש, "אף שרציתי עוד קצת עוד" (הקיבוץ המאוחד ודניאלה די־נור), בביתו הנאה בשכונת טלביה הירושלמית, שם הוא גר משנת 63' עם אשתו עליזה. "תנשמי, תנוחי רגע", הוא אומר לי בחיוך כשהוא מבחין שאני מתנשמת מעט. "בכל זאת עלית לקומה שלישית בלי מעלית. אני מטפס את זה שלוש פעמים ביום, וכולם אומרים לי – אדם בן 92 עולה את המדרגות האלה? אני עונה שאין לנו מעלית, ואין לנו בררה. אנחנו אוהבים את הסביבה הזו"בספר מקובצים שירים שכתב גורי בחמש השנים האחרונות. "אני לא כותב כל הזמן", הוא אומר. "יש חודשים שבהם אני לא יכול לכתוב שורה אחת, ויש זמנים שבהם הכתיבה קולחת בכל יום. חידת הכתיבה היא חידה גדולה".

רוצה לחיות – תזדקן

בספר מתעסק גורי גם בהזדקנות ובמוות. בשיר "ראי" למשל, הוא כותב על הקושי להסתכל במראה, אך גם פוסק – "מַה כִּי תַּלִּין עָלֶיהָ, עַל זִקְנָתְךָ. הִיא, בֵּינְתַיִם, הַדֶּרֶךְ הַיְחִידָה לַאֲרִיכוּת יָמֶיךָ". ובשיר אחר הוא כותב – "בְּקָרוֹב, כַּנִּרְאֶה, אֶתְבַּקֵּשׁ לְהִזְדַּכּוֹת, אַף שֶׁרָצִיתִי עוֹד קְצָת עוֹד", ומכאן גם נלקח שם הספר. "אם אתה רוצה לחיות, תזדקן", אומר גורי. "אני כבר לא הצנחן ולא הפלמ"חניק, ופיזית אני לא כמו שהייתי, אבל תודה לאל, אני לא מרגיש פיחות רוחני. הנה, יש אומרים שהספר הזה הוא הטוב בספריי; זה לא מדויק, אבל הוא לא נופל מהאחרים".

חיים גורי, אף שרציתי עוד קצת עוד

וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם,
לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ.
אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת.
זֶה לֹא מְעַט.
מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זאֹת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ.

לאור הדברים תברכו את האנשים הקרובים אליכם. מעבירה לכם מה שלמדתי מחברה טובה שלי – כשמישהו אומר לכם שהוא מת עליכם תתחילו להגיד חי/חיה עליך.

שבת שלום, ליאורה