מה בין טקס האוסקר, גבעת צבי בעפרה, וממי וממה נתרמתי השבוע?
אם הייתי צריכה לבחור מילת מפתח לשבוע האחרון הייתי בוחרת במילה דרמה של כאב. היא באה לידי ביטוי בכאב הגדול של הריסת הבתים בעפרה. כמה כאב יש במקום הזה שאתה נדרש לפנות את הבית שבנית. כמה כוחות נפש נדרשים אנשי עמונה ועפרה לעבור. אני מעבירה סדנאות בעפרה, ולראות במרכז שבו מועברות הסדנאות – איך כל חלל כיתה הופך להיות כיתת לימוד לילדי עמונה כי המשפחות מתגוררות במדרשה שם ועדיין לא נמצא להם פתרון. ולדעת שלקחו 9 בתים בנויים באמצע יישוב והורסים אותם ולא בדיוק מבינים אפילו למה ומדוע. זה סיפור כואב שהמראות שלו קשים ביותר. אני מצרפת ציור של צופיה לונסקי, אמנית מעפרה, שציירה על זכוכית חלון ביתה במכחול אדום את קווי המתאר של הבית שהיה נשקף מהחלון ועכשיו איננו. זו עבודה מרגשת מאוד בעיני ומביעה בצבע ובמכחול את הנוכחות וההעדר של זיכרון הבית של נצח ואסתר ברוט. כפי שצופיה כותבת לי: "זיכרון לבית של נצח ואסתר. שעוד היה כאן הבוקר. חלל הזוי מול ביתנו. ציירתי על החלון של הסלון". ליבי בתפילה לכוחות שיהיו למשפחות בתחנה זו של מסע חייהם. ממש לא לה לה לנד.
ולהבדיל, אלף אלפי הבדלות, אני רוצה לדבר על הדרמה שהתרחשה בטקס האוסקר. התרחשות ממש נדירה שמתרחשת בשידור חי כשמיליוני אנשים צופים בה, בקטגוריה הכי נחשבת – הסרט הטוב ביותר. הייתה טעות, עדיין לא יודעים כיצד היא קרתה, וקבוצת אנשים גדולה שמורכבת מהבמאי, מהמפיקים והשחקנים עולה לבמה והם מתחילים במילות תודה. ופתאום מתחיל מישהו עם אוזניות להסתובב ביניהם ולברר לגבי המעטפה שניתנה להם שלא הייתה המעטפה הנכונה. כי מתברר שהסרט הכי טוב השנה הוא 'אור ירח' ולא 'לה לה לנד'. המפיק של 'לה לה לנד' קולט מהר וקורא להם לכל צוות המפיקים של הסרט 'אור ירח' לעלות לבמה. לכמה דקות הם היו הכוכבים הגדולים של הערב, אבל הם ידעו להעביר את זה במיידית למי שנבחר באמת. זו הייתה דרמה רצינית. ומה פתאום אני כותבת על כך? ואני בקושי רואה טלוויזיה, אבל ממש ממש במקרה ראיתי את השידור (לא בLIVE ) וחשבתי על כך שזה מדהים איך דברים שכל כך בטוחים בהם מתערערים לפתע. לא היה לכך תרחיש מקדים. אף אחד לא חזה אירוע שכזה וגם לא ניתן היה לעשות עליו חזרות. אבל מה שחשוב – שלה לה לנד והצוות ידעו להפסיד בכבוד ולהעביר את השרביט שקיבלו גם הלאה למי שנבחר להיות במקום הראשון. עדיין לא ראיתי את הסרטים בגלל שהייתי בפריז, אבל מתכננת.
אחד האנשים שנתרמתי מהם השבוע הוא מייקל אייזנברג, איש צעיר, בן 45 שעלה לארץ מארצות הברית, לפני 25 שנים. הוא הדהים אותי בדיבור החיובי שלו על הכלכלה הישראלית ועל כמה שהיא חזקה לעומת הכלכלה בארה"ב. מייקל אייזנברג הוא משקיע הון סיכון בתעשיית ההיי-טק הישראלית החל משנת 1995 ושותף-מנהל בקרן אלף. מעורב בפיתוח של חברות סטארט-אפ ישראליות מובילות ופילנטרופ רציני מאוד בפרויקטים שונים. ריגשו אותי שני דברים בעיקר. האחד, כשהוא מדבר על ההתבוללות בארה"ב ובאירופה וקורא קריאה חד משמעית לכל היהודים לעלות לארץ והוא מדבר על כך שיש להם אפשרות גדולה להצליח כאן. הוא דיבר על היהדות שהיא לא דת אלא משפחה אחת, ישראל היא הבית. הדבר השני, כמה משמעותי שיש לנו אחריות גדולה לשייך שוב את היהודים יחד ולדאוג לכל מי שנזקק, כמו שדואגים לאחים. מתנות לאביונים זו אחת המצוות הכי משמעותיות של פורים. שמעתי אותו בהרצאה במסגרת מפגש של 'אמהות עם מהות'. ההקשבה למייקל הייתה בבחינת השראה גדולה לחיים. כשאנחנו חיים בתקופה שכל כך הרבה דברים קשים עולים במדינה שלנו – הקול של מייקל היה בבחינת קול קורא לשינוי המציאות לטוב.
ומתוך המחשבות החיוביות האלה אני מבקשת לסיים ולברך בשבת שלום,
ליאורה
הצילום של צופיה לונסקי, זיכרון בחלון הסלון,
