ההצעה לנסיעה הגיע אלי לפני כחודשיים. היה לי זמן להיערך, לפגוש אנשים שכבר היו כאן וללקט עצות טובות מכולם. וכך נערכתי, לקחתי פוך (שאריה קנה לי) מהארץ, שמיכת פליז ואת הכרית שלי מהבית. הצטיידתי במעיל פוך מחמם ומגפונים נוחים ומחממים. מחשב נייד, ועוד כמה דברים חשובים כדי שיהיה לי נוח לפחות להתחלה. לקחתי 2 מזוודות מלאות. לשמחתי הגיס שלי, שהיה בפגישת עבודה בפריז, הביא לי את אחת מהן ואני מודה לו גם על הכניסה הרכה שעשה לי לפריז.
וחשבתי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, על כל אותם אנשים שהיו חייבים לפנות את בתיהם במהירות כשביתם עלה בלהבות ונדרשו לצאת כמעט ללא דבר שיכלו להציל מביתם. יציאה מטלטלת. במיוחד למי שלא היה לו לאן לשוב.
חושבת כל השבוע גם על יעקב אבינו שהיה איש תם יושב אהלים ופתאום היה עליו לברוח מפני עשו אחיו ולצאת במיידית מהאוהל ולברוח מבאר שבע לחרן. והנה הוא כשהוא יוצא מבאר שבע הוא מגיע לשדה (שזה השטח המובהק שמזוהה עם עשו אחיו) ושם מתגלה לו חוויה רגשית גדולה. הוא פוגע במקום. שם במקום הוא חולם את החלום על הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו.
ולא תאמינו.
אתמול בערב, אני בדירת הסטודיו המינימליסטית שקיבלתי, פתאום מצלצל הטלפון שבחדר, ואמנית בשם Eden Vaak, או בשמה הקודם יוג'ין פארק, מתחילה לדבר איתי ולספר לי ששמעה מדליה מאירי (האמנית הקודמת שהייתה כאן) שאני מגיעה והיא רוצה להיפגש. היא מדרום קוריאה והיא מדברת עברית שוטפת כי היא למדה בבצלאל עיצוב קרמי. היא הציגה תערוכה במוזיאון וילפרד בהזורע ואני ראיתי את העבודות המדהימות שלה. היא קראה לתערוכה שלה 'עד אין קץ'. היא אוהבת את ישראל, היא התגוררה בירושלים ומספרת לי שהיא לקחה כמה פעמים טרמפים לתקוע כי יש לה שם חברה שלמדה איתה. מדהים. מרגש מאוד. היום היינו ביחד ב'פלאה דה טוקיו' שזהו המוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית.

אני ועדן בחלל התערוכה. תאמינו שכך נראה הכל. לבן על לבן.

הייתה לנו שם חוויה בבחינת בגדי המלך החדשים. מוצגת שם כרגע 'תערוכה' של אמן שקוראים לו טינו סיגל. עומדים בתור להיכנס לחלל שמתפרש על פני 13,000 מ"ר ואין בו כלום. לא על הקירות, לא ברצפה ולא בתקרה. בהצהרה שלו כתוב שהוא יוצק אקספוזיציה. מזמין אמנים ליצוק אמנות במילים, בפילוסופיה של החיים. נכנסים לחלל בליווי ילד/ילדה שמתחילה לשאול אותנו מה דעתנו על המילה evolution, האם אנחנו רואים אותה כחיובית או שלילית. והיא מדברת איתנו עד שמגיע מישהו אחר וממשיך לטייל איתנו בחלל הריק הזה עם שיחה מתמשכת על אמנות והחיים. וכך הלאה.
אנחנו חתכנו באמצע התערוכה וחטפנו התקפת צחוק. אמרתי לעדן שזה ממש הסיפור של בגדי המלך החדשים. לאמנות המודרנית והעכשווית כבר אין מה לומר. ואף אחד לא צועק שהמלך עירום. (למרות שהיום קראתי משהו שכתב גדעון עפרת על תערוכה שמוצגת במוזיאון תל אביב, כמה היא גרועה וזה חידוש אצלו לכתוב כך על אמנות עכשווית)
עדן כתבה בקוריאנית וגוגל תרגם: הונאת אמנות. שתבינו שגם שילמנו על כסף.
המשכנו לטייל,
ופתאום ראינו את התמונה הבאה, מעלית שמעלה פועלי בניין לגובה.
ועדן אומרת לי – תראי את סולם יעקב.
אז הנה הסולם העכשווי מפריז:

וישבנו בבית קפה ויש לי שיחות איתה על הקשר שלה ליהדות. דיברנו על אלוהים, על מהויות באלוהות והיא אומרת לי משפט: "הכל ברשות ממנו, מה שלא – לא קיים". ואני נפעמת מהמפגש הזה שלי עם אמנית שבעיני היא פשוט יהודיה. אמרתי לה את זה והיא מודה לי על המחמאה. נפלאות הדרכים של אלוהים להפגיש נשמות.
עד כאן להפעם,
חיבורים שנעשים בין אנשים, אמנות במקום ובזמן,
ואתם יודעים שאני תמיד מסתכלת בחנות הספרים בשדה תעופה,
אז הפעם ראיתי איזו מחברת שנקראת מחברת עסוקה, והיו בה קטעים של ציטוטים. אחד מהם: " בסינית יש פתגם שמשמעותו "שהזמן שלך יהפוך לדרך", ואני בתפילה שכל מה שמזדמן לי בדלת הזו שנפתחה יהפוך לדרך חדשה שבה אלך. זו זכות גדולה עבורי להיות כאן.
ולמי שדואג לי, אין צורך.
אני ממש ליד הרובע היהודי, ויש כאן הכל כלול – בית כנסת, מסעדות כשרות, סופר כשר, ואפילו לה פטיסרי כשר.

מאחלת שבת שלום, מפריז,
ליאורה

הפוסט כשיוצאים מגלים מקומות נפלאים… הופיע ראשון באורייתא

הייתה לנו סדנה מדהימה.

העברתי בה ביחד עם לני, חברה טובה סדנה מנדלות של אור.

היה מקסים.

חזרנו בריאים בגוף ובנפש.

חזרנו לפרשת וישלח יחד עם ד"ר גבריאל קזנס שהוא הרופא שמגיע מארה"ב ומוביל את הצום בארץ. לשמחתנו הוא התארח בביתנו במשך השבוע האחרון עד היום בבוקר. הוא חיפש מקום שקט לכתוב את ספר תולדות חייו ובחר בביתנו בהושעיה. והנה, אנחנו כבר מגיעים לפרשת וישב, וסוף סוף אני יכולה לומר שהחודש האחרון על כל מסעותיו הסתיים.

זה היה בהחלט חודש מאתגר כשכל מסע שחוויתי היו בו עוצמות מיוחדות. על מסע האמהות המיוחד שהייתה בו תחושה של שותפות לתיקון עולם כבר כתבתי, וגם חווית הצום היא חוויה של מסע בגוף בנפש ובנשמה. חוויה של השלה, של ניקוי ושל קבלת אנרגיות חדשות. היינו 90 איש בצום, באלמוג ליד ים המלח, ודווקא מהמקום הנמוך בעולם מתחילים לצמוח מחדש.

בדיוק עכשיו תוך כדי כתיבה הגיע אלי כיתוב שאני בוחרת לשתף בו:

"שים לב למחשבות שלך,

הן הופכות להיות מילים.

שים לב למילים שלך

הן הופכות להיות מעשים.

שים לב למעשים שלך,

הם הופכים להיות הרגלים.

שים לב להרגלים שלך,

הם הופכים להיות האופי.

שים לב לאופי שלך,

הוא הופך להיות גורל."

חלוקות הדעות למי מיוחסים האמירות הללו, יש שאומרים למהטמה גנדי ויש שאומרים למרגרט ת'אצ'ר ויש אומרים שזה לקוח מהמשנה/תלמוד.

בכל אופן אני חשבתי על כך בהקשר של הצום שחווינו. כמה משמעותי לשנות הרגלים שהם לא ראויים עבורנו. כמה התזונה משפיעה על הנשמה שלנו. וכמה המחשבות לעיתים מובילות אותנו לסרט חיינו.

וגם האמירות הללו הובילו אותי למחשבות הנוגעות בפרשת השבוע 'וישב' שבה יעקב

מפלה את יוסף מאחיו באהבתו הגדולה אליו, וכמה יוסף משפיע על יחסיו עם אחיו בעקבות החלומות שהוא חולם, ואיך המילים בסיפור התנכ"י מובילות את המעשים לאחר מכן עם אחיו שמחליטים לזרוק אותו לבור ולהלך 20 שנה בעולם בלי לשוחח על כך עם אף אחד. לא ביניהם וגם לא לגלות את הדבר לאביהם. ואיך האופי של יוסף ומעשיו מובילים את גורלו להצליח לצאת מבית האסורים במצרים ולהעפיל בסולם עד היותו משנה למלך מצרים.

אז בואו נקדיש לעצמנו זמן להתייחס לעצמנו, למשפחתנו ולכל הסובבים אותנו כבית מקדש וניתן את הדעת על המחשבות שיהיו טובות שיובילו למילים טובות ולמעשים טובים ולהרגלים טובים ושבכך נשנה את גורלנו.

והנה אנחנו עומדים לפני חג החנוכה וייתכן שאת הדברים כבר כתבתי לכם אבל אני מאוד מאוד אוהבת את הקטע הבא וכותבת לכם אותו עם הרבה אהבה.

רחל נעמי רמן היא רופאה בארה"ב והיא גם מטפלת גוף ונפש. היא כתבה את הספר 'ברכות סבי'. סבא שלה היה רב אורתודוכסי של קהילה ברוסיה לפני כ100 שנה. הוא היגר עם הקהילה שלו לארה"ב לפני פרוץ הפוגרומים. הוא נפטר כשהיא הייתה בת 7 . כל יום לאחר הגן או ביה"ס היא הייתה מבלה בביתו עד שהוריה היו חוזרים הביתה.

את הספר 'ברכות סבי' היא כתבה בהשראת התובנות שיש לה מסבא שלה. הפרק שנכתב על חנוכה נקרא 'תבונה'. היא מספרת בו איך סבא שלה הדליק אתה את נרות החנוכה ערב לאחר ערב. הוא מספר לה שחנוכה הוא זמן של חשכה כי הימים מתקצרים והלילות ארוכים, ואנשים מספרים זה לזה סיפורים על חושך ואור בתקופה זו של השנה.

כשהם מדליקים את הנר הראשון סבא שלה פותח את התנ"ך ומספר לה שהסיפור על חושך ואור מתחיל מבראשית. הוא מקריא לה את הפסוקים הראשונים ואומר לה: "ככה התחיל העולם נשומל'ה, החיים וכל ברכותיהם התחילו עם מתנת האור של אלוהים".

הם מדליקים יחד נר אחר נר עד ליום השמיני.

היא יושבת ומתבוננת בנרות הדולקים ואומרת לו: " זה יפהפה סבא"

ואז הוא עונה לה:

"אה, כן, אמר סבא שלי, אבל המנורה של אלוהים היא אפילו יפה יותר, נשומהל'ה.

המנורה של אלוהים עשויה מבני אדם ולא מנרות…

הסיפור של חנוכה מספר שאור האלוהים דולק בחשכה אפילו ללא שמן, ואכן זה כך,

זהו אחד הניסים של האור.

אבל יש עוד. בכולנו יש מקור של אור. כך אלוהים ברא אותנו.

כאשר אלוהים אמר 'ויהי אור!' הוא מדבר אלינו באופן אישי, נשומהל'ה.

הוא אומר לנו מה אפשרי, איך נוכל לבחור את דרך חיינו.

אבל נר אחד לא מפיץ הרבה אור בחשכה.

אלוהים לא רק נתן לנו הזדמנות לשאת את האור,

הוא נתן לנו יכולת לשלהב ולחזק את האור זה בזה, להעביר את האור.

וזו הדרך שבה אור האלוהים יאיר בעולם לנצח."

(מתוך הפרק 'תבונה' שכתבה רחל נעמי רמן, בספרה 'ברכות סבי').

שנזכה להדליק הרבה אורות בלבבות,

שבת שלום וחנוכה מואר,

שלכם, ליאורה

הפוסט ויצא, וישלח וישב. לאן יצאתי, מה אני שולחת והיכן אני יושבת? הופיע ראשון באורייתא