והחג הזה הוא אנטיתזה לחשיבה האגואיסטית הזו.
זה חג של אחדות, של ישיבה משותפת לשולחן החג של חשיבה על הדורות והגילאים שמתכנסים להם יחד לספר סיפור משותף.
איך הסיפור קשור לסיוון רהב מאיר?
מה המשמעות של 15 המדרגות?
ומה בין קדש ליעד?
ומה נגיד לעצמנו אחרי 120 שנה?

השנה קיבלתי מתנה מחברה טובה הגדה שנקראת 'לילה של אחדות', הגדה שמאגדת בתוכה תורות של הרב קוק, הרב סולובייצ'יק ורבי שלמה קרליבך. לא הכרתי את ההגדה הזו, וגיליתי בה אמירות שהיו משמעותיות עבורי.
בעניין האחדות שמעתי את סיוון רהב מאיר בתוכנית שלה ושל ידידיה ביום שישי בגלי צה"ל שהיא סיפרה על לימוד גדול שהיא למדה משרית חדד. סיוון רהב מאיר הגיעה להנחות אירוע גדול מאוד לנשים, כשהיא הלכה מאחורי הקלעים לפגוש את האמניות המופיעות היא הגיעה לשרית חדד שנתנה לה במתנה שקית גדולה מאוד וכבדה שהיה כתוב עליה 'יש חגיגה'. סיוון חשבה שזו שקית עם דיסקים של שרית חדד אך להפתעתה גילתה שבשקית יש הרבה ספרי קודש. אחד מהם היה 'הגדה של פסח' נוסח מרוקו מרקש, שנקראת 'ויגד משה' מהדורת אבי גואטה. אבי גואטה הוא המנהל האמנותי של שרית חדד. ומכיוון שסיוון ראתה את ההגדה מאחורי הקלעים היא בחרה לספר את סיפור המתנה לכל הנוכחות באולם בסוף האירוע ובחרה להקריא משהו מתוך ההגדה הזו. הדברים נאמרו על הכתוב בהגדה: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם"
וכך נכתב בהגדת אבי גואטה: נאמר בחסידות (שימו לב, נוסח מרוקו מרקש ומופיע בו דברים מהחסידות. ל.ל.) כאשר עם ישראל 'לא אחד' – אז עומדים עלינו לכלותינו. כשאנחנו מחולקים ומפורדים – אז האויבים שלנו עומדים לכלותינו. צריך להפוך את הלא אחד לאחד על ידי אהבת חינם ושנאת המחלוקות."
נדמה שהגיע הזמן. לחוות אחדות, להיות בה במלוא עוצמתנו.

ואני חוזרת להגדה 'לילה של אחדות':
חמישה עשר שלבים יש בליל הסדר. למספר הזה יש משמעות חשובה. בבית המקדש היו חמש עשרה מעלות, או מדרגות, עליהן עמדו הלווים בכל יום ושרו.
ישנם חמישה עשר פרקי תהילים הפותחים בביטוי 'שיר המעלות'. בכל חודש, הירח מגיע למילואו לאחר תום חמישה עשר יום. יש חמישה עשר דורות ממשה עד לשלמה המלך אשר בנה את בית המקדש בירושלים. המספר חמש עשרה יופיע שוב בליל הסדר בשיר 'דיינו', המתאר את השלבים ביציאת מצרים ועד לבניית חיים חדשים בארץ ישראל.
ניתן להציע שהמספר חמש עשרה מייצג תנועה רוחנית כלפי מעלה.
הרב קוק כותב יפה: 'אין דבר גדול שלם ומשוכלל, יוצא אל הפועל כי אם ע"י ההדרגה, של התחלה, ההולכת צעד אחר צעד הלך ועלה.' (אגרות הראי"ה ד')

חברה שלי, אורי אגוז, כתבה על 15 תחנות המובילות את האדם בהגדה לקראת החירות קַדֵּשׁ; וּרְחַץ; כַּרְפַּס; יחַץ; מגִּיד; רַחְצָה; מוֹצִיא מַצָּה; מָרוֹר; כּוֹרֵךְ; שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ; צָפוּן; בָּרֵךְ; הַלֵּל; נִרְצָה.

"דהיינו נפתחת ההגדה ב קַדֵּשׁ
הגמרא במסכת פסחים מדברת על הקריאה קדש כקריאה הבסיסית שממנה מתחילים
בלשון הקודש, קדש זה ייעד.
דהיינו, הרי את מקודשת לי, הרי את מיועדת לי.
שואלים אדם שמתחיל לנוע לקראת החירות,
לאן הוא נוסע. מה היעד שלו.
דהיינו, ליל הסדר מתחיל בקריאה כזו, ברר את עצמך. תבחן לאן אתה רוצה להגיע. מה היעד שלך בחיים האלה בעולם הזה.
עכשיו, לפני הלחץ הכביר ממשפטים תמימים כאלו שמצפים ממך לנסח לעצמך יעדי על לכל חייך …

שיעד מתכוון להפריד בין האדם העצמאי לעבד.
ההבנה לייעוד הולכת ומתבררת לו (לא צריך הרגע להחליט) אבל – צריך לדעת להקדיש מחשבה לאן נוסעים.
משהו נוסח, עלית על הרכב, לאן אתה מבקש להגיע ידידי.
ולמה פותחת ההגדה דווקא בקריאה הזו?
משום שעבד, נחשב מי שחי את חייו בהווה בלבד.
רץ, שותה, אוכל, ממוקד על הכאן ועכשיו בלבד.
עבדות למיידי. לרגעי.

והקריאה הזו שיסודה בקריאה לאדם הראשון של הקב"ה, אייכה, היא הקריאה למצוא את עצמו. הקריאה הבסיסית ביותר שממנה מתחילים.
כל יציאת מצרים, מודל שחרור העבדים האולטימטיבי (עיין ערך שירי השחרור של השחורים שמתכתבים מאד עם משה) שואף לשווין זכויות וחירות אבל השאלה, תצא לחירות, ועכשיו לאן? או כמו שאמר סבא שלי זצ"ל היה אומר – רק דגים מתים זורמים. מי שחי, שוחה.

לא שההמלצה קצת לנוע בחופשיות וטבעיות, ליהנות מהרגע, יש בה רע.
אלא שלא זו המהות. ולכן לא היא יכולה להכתיב את ההתנהגות שלך, התגובות שלך וכו.
אלא מתוך ראייה וחשיבה לעתיד, שקול מה אתה עושה עכשיו
אז הכוונה ביעד מבט לעתיד. לחזון
העבד – בהווה. בן חורין – יש לו עתיד, יעד שהוא שואף אליו.

הרבי מקוצ'ק אומר –
רק סוסים הולכים במרכז, בני אדם הולכים בקצוות, וכיוון לומר – מוצאים להם נתיב, דרך משלהם. בנחת רוח, בטוב לב, במתן כבוד ומרחב גם לאחרים אבל בדרך ייחודית.

אז
קדש!
מכאן הכול התחיל".

ומשהו חשוב לסיום שקיבלתי מחיה אברהמי בווטצאפ: אחרי 120 שנה ישאלו את האדם "חמץ או מצה?
חמץ – האם החמצת את החיים? או מצה – האם מיצית את החיים? המתנה הכי גדולה שיש לאדם זה הזמן…אך עלינו לזכור 'ימיו כצל עובר' הזמן טס ויום שעובר לא חוזר והשאלה האם מיצינו או החמצנו?"

שנזכה למצות ולא להחמיץ,
שנזכה להגיע לעתיד מתוקן בעלייה מדורגת ובחירות פנימית של הלב,
שנזכה לאחדות ושנזכה להגיד לילדינו,
חג שמח לכל אחד מכם,

ליאורה

הפוסט להיות בסדר הופיע ראשון באורייתא