'מבעד למרחבי הלב' | נינו הרמן

אוצרת: ליאורה לוי

פתיחת התערוכה ושיח גלריה
ביום שישי, ב' אייר תשפ"ד, 10.5.24, בשעה 11.30
בגלריה אורייתא, גני טל 16 בהושעיה

 

בַּדֶּרֶךְ הַמְכֻסָּה שִׂמְלַת עֲרָפֶל
בְּיַעַר אֳרָנִים קִצְרֵי מוֹעֵד
עַל אֶבֶן בַּשָּׂדֶה נָפַל,
לֹא פָּסַח.

נִשְׁמָתִי שִׁלְּחָה בִּי רַעַד חַד.
שֶׁקֶט, רוּחַ, דְּמָמָה.
אַט אַט נִפְתָּחִים מֶרְחֲבֵי לֵב,
יֵשׁ וְתוּגָה מִתְפּוֹגֶגֶת
עִם הָרוּחַ

התערוכה מציגה צילומי טבע של האמן נינו הרמן. הצילומים, שחלקם מבעד לזכוכית, הם מעין השתקפויות של הלכי נפש. הצילומים נדמים כציור.
"האמנות שלי היא כלי לבריאת המציאות. אני מאמין שכל אדם יכול להיות אמן של החיים אם הוא מאמין שהוא יכול לברוא את מציאות חייו. הייתי רוצה להשפיע דרך האמנות ולספר לאנשים שאין לנו מגבלות בבריאת המציאות שלנו. מה שמייחד אותי הוא האומץ להעיז לפתוח את הלב ולגעת באנשים ובחיים…

אני משווה את זה לקריאת שירה. טקסט רגיל עובר לידך, אבל כשאתה קורא שיר, קורה בך משהו. במובן הזה, אני רואה את עצמי כמשורר של צילום. אני מצלם, ויש בצילום שלי סוג של שירה, או נגיעה של מעבר". נינו הרמן.
התערוכה היא הזמנה להתבוננות מבעד למרחבי הלב.

נעילת התערוכה ב 30.6.24

"את.ה ואני והרוח"*                                                               
מפגשים במרחב שבין טקסט לתמונה
אוצרות: ליאורה לוי ועידית לבבי גבאי

פתיחת התערוכה: יום שישי, ח' אלול תשפ"ג, 25.8.23 בשעה 11.00
בגלריה אורייתא, גני טל 16 הושעיה

בתערוכה זו בקשנו להרחיב מבט ולהתבונן במרחב הנפתח בין טקסט לתמונה. זאת מתוך הבנתינו שתרבות היא הצעה פתוחה למפגש ושיח, מפגש בין דומים ושונים, מפגש בו רוח האדם בהתגלויותיה מרחיבה תדיר את גבולותיה. בקשנו לעורר דיאלוג חי בין יוצרים.ות בשפת המלים ליוצרים.ות בשפת הצורות והצבעים. כדרכן של תערוכות מסוג זה לא בחרנו יצירות אלא בחרנו א.נשים. בחרנו יוצרים.ות אליהם פנינו להציע ולחשוף בפנינו קשרים סמויים וגלויים שהם מקיימים, או שהיו רוצים לקיים, עם יוצרים.ות מהמדיה האחרת. לא היינו בטוחות לאן יקח אותנו 'מסע' הכנת תערוכה זו שתחילתו ברצון לקיים דיאלוג והכרות קרובה בינינו. וכך הצטרפנו גם אנחנו למעגל השיח והתצוגה בתערוכה זו.

כותב הסופר ס.יזהר ¹: "שעת ההומניסטיקה היא אפשרות לשעת פגישה יפה לאדם אחד עם פרפור דיבורו של אדם אחר, ברגע של קשב.  רגע שאם יודעים כמוהו, לא מוותרים עוד עליו ולא חדלים עוד מחפש אותו, תמיד."

בתערוכה אחד עשר מפגשים בין טקסט/שיר לתמונה, אחד עשר מפגשים בין משורר.ת לאמן.ית פלסטית.
כל מפגש ביחודיותו – במופעיו ובתכניו המהדהדים ופועמים בו.

המשורר יוסף עוזר כתב לנו:  "לאדם היוצר, היצירה היא בבחינת פיקוח נפש"

על רקע הימים הסוערים העוברים על החברה בישראל חשוב לנו לעורר ולהאיר מפגשים אנושיים, קשובים וחשופים אלה. לזמן מפגש בחלל הגלריה בין קרובים ורחוקים, בין "את.ה ואני והרוח".

המשתתפים.ות והמפגשים בתערוכה (ע"פ א-ב):

אלנתן מיה  –  נעה הגלעדי
בכל סרלואי  –  אן בן-אור
יוסף עוזר  –  דליה כתב אריאלי
ליאורה לוי  –  רבקה מרים
מוריה אשכנזי  –   רוני אלדד
נעה רז מלמד  –   נורית זרחי
עידית לבבי גבאי  –  יעל גלוברמן
ענת שרון בלייס   –  רחל נמש
צפנת בן דוד  –  זיוה בן ערב
שלומי ללוש  –  משה ב. יצחקי
שני ברוך זקס  –  שרון שמע עמר
……………………………………………………………………………………………………………………………………..
^* שם התערוכה נגזר משירו של  יורם טהר לב
1. מתוך: ס. יזהר, טיבה של הדעת ההומניסטית והסכנות האורבות לה מצד " המדעיות", מאמר בספר "כל שצריך להיות אדם"
אנתולוגיה בעריכת נמרוד אלוני, הוצ' מכון מופ"ת  והקיבוץ המאוחד 2005

אוׄצרים: ליאורה לוי, רוני ראובן

האמנים המשתתפים:

רחל אהרן, יאיר גרבוז, שרון וובר צביק, דרורה וייצמן, דורון זאבי, ז'אק ז'אנו,
ורד פירחי ליננברג, אריה למדן, סיגל מאור, סימה מאיר, גילה מילר, דבי ספינר, רות קסטנבאום בן-דב, אהרון קריצר, ישראל רבינוביץ,

עם חורבן בית המקדש והתמוטטות ירושלים תפסה יבנה מקום מרכזי בהמשך קיומו של העם היהודי ותורת ישראל.
כמרכז דתי ורוחני חודשו בה המוסדות השלטוניים והרוחניים (הסנהדרין)
ותקנות רבות תוקנו בה בידי רבי יוחנן בן-זכאי, הנשיא רבן גמליאל וחכמי יבנה.

לאחר המרד, מאימת השלטון הרומי נאלצה הסנהדרין לברוח לגליל ולהתיישב במקומות כפריים על מנת שלא למשוך את תשומת לב הרומאים. אושא, שפרעם ובית שערים היו תחנות במסלול פעילותה של הסנהדרין, עד שרבי יהודה הנשיא העבירה לציפורי.
שם, בציפורי הוא ערך וחתם את המשנה בשנת 220 לספירה.
חכמי הגליל המשיכו את דרכם של חכמי יבנה בהדגשת החשיבות של לימוד התורה ובתפיסה שלימוד התורה הוא מקור הסמכות להנהגה.

כאוצרים של שתי גלריות שנמצאות במוקדי ההנהגה היהודית, ביבנה ובציפורי, בחרנו להתמקד באמרה של חז"ל – 'דרך ארץ', כמוטיב מוביל.
אִמרה המבטאת גם את כברת הדרך הפיזית שעברה ההנהגה הרוחנית של עם ישראל בין שני המקומות והרבה מעבר לכך, את המשמעויות הרבות שנוכחות באִמרה זו.

'דרך ארץ קדמה לתורה' היא אִמרה המיוסדת על דברי חז"ל. במשמעות המקובלת בימינו האמרה מציינת שאם אין האדם נוהג ב"דרך ארץ" – בנימוסים ובהליכות ראויים – לא ניתן ללמד אותו או ללמוד ממנו תורה ומצוות. פירוש נפוץ אחר, לפיו ניתנו מצוות דרך ארץ והתנהגות במדבר, מבחינה כרונולוגית לפני מתן תורה.

משמעות מקובלת נוספת משתמשת במושג "דרך ארץ" להימנעות מעוולות מוסריות חמורות, שאינן דווקא מתחום הנימוסים וההליכות. עם זאת, יש המפרשים את המושג "דרך ארץ", כאשר הוא מופיע בהקשר זה במסכת אבות, כפרנסה, באמצעות מלאכה או מסחר.

לנושא 'דרך ארץ' ניתן להתייחס במובן הראשוני והפיזי – דרך פיזית המחברת את המיקומים של שתי הגלריות.

אך מעבר לכך 'דרך ארץ' במובנים של מידות, של מערכות יחסים ערכיות שמאפשרות קיום של בני אדם. במשפחתם, בקהילה וגם בארץ בכלל. במשנה יש הרבה אזכורים לביטוי זה בהקשרים שונים.
הן כמלאכה/ עבודה בפועל, והן במובן של התנהגות ערכית שנדרשת לקיום בין בני אדם.

בתערוכה זו, האמנים בחרו, לתת ביטוי ביצירותיהם לדרכים שהאדם יבחר בהם להלך בעולם, בהיבטים השונים של אמרת חז"ל על 'דרך ארץ' על מרחבים בנפש ועל מרחבים במציאות החיים. במדיות שונות. בציור, צילום, פיסול, רישום והדפס.

בחודשים אלה, שבהם אנחנו נערכים לתערוכה, הביטוי 'דרך ארץ' מבקש להיות נוכח על כל היבטיו
ונדרש כחיבור בין דעות שונות בעם ישראל.

גלריה אורייתא, גני טל 16, הושעיה, פתיחת הגלריה בתיאום טלפוני: 0522618070
www.orryta.co.il

'קליפות של אור'
רינה פרל
אוצרת: ליאורה לוי

פתיחת התערוכה ושיח גלריה
ביום שישי כ"ב כסלו תשפ"ג, 16.12.23, בשעה 11.00
בגלריה אורייתא, גני טל 16 בהושעיה

"כוח שאינו קדוש מסתיר על הכח האלוקי והניצוץ האלוקי הקיים בכל דבר –
נקרא בקבלה ובחסידות בשם "קליפה", כמו שהקליפה מכסה על הפרי הנמצא בתוכה…

גם הטומאה והרע ניכרים בעולם, למרות שהם לא אמיתת המציאות, כי אם כיסוי על המציאות האלוקית הקדושה. ועל ידי שבירת הקליפה – מגלים את האמת והטוב שבעולם". (חב"ד)

רינה פרל, אמנית יוצרת בחומרים. היא מקלפת בהם.
עבודותיה, שהן מופשטות במהותן, נוצרות בשתי תנועות.
תנועת אחת של פעולת פירוק החומר. בין אם שימוש בשריפה, המסה בחום והפיכת החומר ממצב צבירה אחד לשני.
חומרים מאבדים את צורתם והופכים בתהליך מעבדתי למשהו אחר.
תנועה שנייה, היא תנועה שבה היא יוצרת חומר חדש לחלוטין. בריאה חדשה. עור חדש.
הסטודיו, כמעבדת ניסויים.

הנושאים שלה עוסקים בשבריריות, חורים, עור, נשל, ובעיקר הם באים לידי ביטוי בגילוי וכיסוי.
בין אמירה פנימית לבין אמירה חיצונית שהחומר מייצג אותה.
שברים שמבקשים ניסיון לחיבור.
מרקמים ורקמות, שבחלקן נוכחים חוטים שנתפרים ביניהם.
רקמת חיים שמנסה להתרקם בין החללים שנוצרים בעזרת חוטי תפירה של הסבתא.
ואף על פי כן ההעדר נוכח מאוד בעבודותיה.
חלק מעבודותיה הן מעין קפסולות שמצפינות בתוכן זיכרונות וסודות, אור וחושך חיים ומוות.
געגועים לאנשים מעברה, שכבר לא נוכחים בחייה.
בעבודת הנשל – הייתה כאן אמנות עמלנית מאוד של פעולות שריפת בד ארוך מאוד.
עבודה זו היוותה עבורה מעין טקס אישי.
השלת הנשל שכולו פצוע ומחורר מאפשר לה את הצמיחה המחודשת.
אופטימיות חזקה שמבכרת את החיים.

נעילת התערוכה ב 16.2.23

אוצרת: ליאורה לוי
פתיחת התערוכה
ביום שישי א' כסלו תשפ"ב, 5.11.21, בשעה 11.00
בגלריה אורייתא, גני טל 16, בהושעיה

בהשתתפות האמנים:
אבנר בר חמא, אגי פריד, אורנה אורן יזרעאלי, אלה צימבליסטה ננצל, בתיה רוזנק, דבי ספינר, דרורה ויצמן, הדסה שרשבסקי, הדר גד, ורדה שרון קרמר, ז'אק ז'אנו, חיה גרץ רן, חנה גולדברג, יאיר גרבוז, יגאל צבן, ישראל רבינוביץ, לאה וינשטיין, ליאורה לוי, ליאורה קוריס, מוריה אשכנזי רוזנבלום, מיכל ויטלס, נורית גור לביא, נחמה גולן, נעה ונציאן, סיגל מאור, סילביה בר עם, עמירה דוידוביץ, רות קסטנבאום בן דב, רחל אהרון.

'ארבע אמות' אינו דבר העומד בפני עצמו, אלא הוא זיקה בין דבר לדבר.
"ארבע אמות' הוא מושג ביהדות המשמש קנה מידה קאנוני. הבא לתאר את המרחק המינימליסטי שבין יצור חי למשנהו, הוא משרטט את שטח המחיה שזקוק לו בן אנוש, בפועל באדמה".

גלריה 'אורייתא', בהושעיה שבגליל, הינה מודל לשימוש במרחב הביתי לטובת האמנות. היא הוקמה, לפני עשר שנים, כתפיסת עולם: בגלריה מוצגות תערוכות מתחלפות של אמנות ישראלית עכשווית. 'אורייתא' מהווה בית ומקום מפגש לאמנים, יוצרים, אנשי רוח וקהל רחב ממגזרים שונים. בעשור האחרון נערכו בגלריה הרבה מאוד תערוכות ואירוח מפגשים תרבותיים עם אנשי רוח.
ליאורה לוי, האוצרת ומנהלת הגלריה: "תחומי הדעת של אמנות ויהדות והחיבורים ביניהם, הם שמובילים אותי לעשייה המאתגרת של הבית לתרבות ישראלית בגליל".
בתערוכה זו, אני מבקשת להתחבר לנושא הביאנלה של ירושלים בנושא 'ארבע אמות'. כדיאלוג שמתקיים בין מרחבים שונים. בין ירושלים לגליל. בין מרכז לפריפריה.
כ30 אמנים ואמניות, שהציגו בגלריה בעשור האחרון, מציגים יצירות בדיאלוג בין ד' האמות של כל אחד מהם עם ד' האמות של גלריה אורייתא, אור וART.  בין אם מדובר בד' אמות פיזיות או מטאפוריות.

לתיאום ביקור: ליאורה לוי, 052-2618070

נעילת התערוכה 28.1.22

'דקה מן הדקה'
מוריה רוזנבלום
אוצרת: ליאורה לוי

פתיחת התערוכה ושיח גלריה
ביום שישי כ"ט תמוז תשפ"א, 9.7.21, בשעה 11.00
בגלריה אורייתא, גני טל 16, בהושעיה

עכביש חרישי וסבלני

"רָאִיתִי עַכָּבִישׁ חֲרִישִׁי וְסַבְלָנִי
עוֹמֵד לְבַדּוֹ עַל צוּק קָטָן,
רָאִיתִי אֵיךְ בְּבַקְּשׁוֹ לָתוּר אֶת הַמֶּרְחָבִים הָרֵיקִים סָבִיב,
הוּא שׁוֹלֵחַ קָדִימָה קוּרִים, קוּרִים, קוּרִים מִחוּץ לְעַצְמוֹ,
לְעוֹלָם אֵינוֹ חָדֵל לְגוֹלֵל אוֹתָם, לְעוֹלָם אֵינוֹ עָיֵף מִלְּהָאִיץ בָּהֶם."   (וולט ויטמן)

בתערוכה זו האמנית טווה, במכחול דק מן הדק, רשתות שנרקמות לולאה ליד לולאה, ואת החללים ביניהן היא ממלאה בכתמים. יצירה שנבנית כתהליך, שנרקם לאט לאט ויוצר דיאלוג בין הקו לכתם ושניהם יחד מהווים תמונת נוף פנימי. מפה שנושאת זיכרון, תנועה וחיבור לשורש נסתר.
לכאורה, היא יוצרת לפי ההגדרה המילונית: דַּק מִן הַדַּק  מרומז, עדין ביותר, שקשה להבחין בו.
עם זאת, נוצרות שתי תנועות הפוכות. האחת, קרבה והתכנסות, מן החוץ אל הפנים, לנקודת המרכז – תנועת דבקות והתקשרות כתנועה מקרבת והשנייה, תנועת הבדלה שיוצרת הפרדה.
שתי התנועות הפוכות אך יוצרות גם אחדות וזרימה ביניהן וממשיכות לנוע מעבר למצע עליו הן נרקמות.
חלקים נתפרים לשלם חדש.

דק מן הדק מופיע בתיאור ריח הקטורת.
"קטורת היא בחשאי, בסוד דקיק ופנימי מהכל" (זוהר ג, קעז).
בבית המקדש, קטורת הסמים הייתה תערובת בשמים שהיו מקטירים על מזבח הזהב.
"הקטורת מתקנת וקושרת קשרים ומאירה יותר מכל" (זוהר ב, ריח)^[1].
האמנית קושרת קשרים שיוצרים תנועה ואדוות במרחב, נכנסים פנימה והחוצה מתוך הקשבה לנפש, לחיים, ללב שפועם.
כל אלה מאירים יותר מכל. דקה מן הדקה.

[1] 'ניחוח של חיים', ד"ר שפרה אסולין, מאמר ממוסף 'שבת' מקור ראשון

נעילת התערוכה 30.9.21

'ביוגרפיה עשויה מחומרים' עמירה דוידוביץ 
אוצרת: ליאורה לוי
פתיחת התערוכה ושיח גלריה
ביום שישי ו' ניסן תשפ"א, 19.3.21, בשעה 11.00
בגלריה אורייתא, גני טל 16, בהושעיה

בעבודותיה עמירה דוידוביץ מנסה ליצור זיכרון, לשחזר, לעבד ולשמר את העבר תוך התייחסות להקשר ההיסטורי.
עמירה דוידוביץ מתארת את תהליך היצירה שלה כזיכרון דברים. "בסדרת עבודות זו אני מנסה ליצור "חוזה ארעי" ולא סופי, ביני ובין העבר, דרך מעט המידע על חייו של אבי ומשפחתו.
אני שואפת לתת תוקף ופרשנות לעובדות בהתחקות אחר סיפורו של אבי, ניצול שואה, כפי שהם משתקפים מהתמונות המעטות שנותרו מילדותו ונעוריו."

ביצירתה עמירה מנסה להחיות תמונות מחיי האב ולאפשר לצופה להזדהות עם המסע הפרטי שלה כדור שני לשואה. למצוא בו נקודות מפגש עם הסיפור הכללי הטרגי אנושי של השואה.
"הביוגרפיה שלי נכתבת מחמרים
מוחשיים:
מים, עץ, צרן,
והרוח עושה כל שביכולתה
לפסל בהם
משהו אחר."  (מירה טנצר)

העבודות של עמירה נוצרו על גבי משטחים מפורקים של ארגזי הובלה של סדרת עבודות קודמות שלה בנושא השואה שהוצגו בקראקוב שבפולין.
הסמלים המופיעים על גבי המשטחים באופן אינטגרלי הפכו כמו מנטרה שחוזרת בכל העבודות ומבטאת את סימני האזהרה והשבריריות שבעיסוק בנושא זה.
המדבקות המקוריות שעל המשטחים והפגיעות בעץ החשוף מתלאות הדרך מסמלות אף הן את המסע המטלטל  שעבר אביה.
אביה של עמירה יליד גרמניה, התייתם מהוריו עוד לפני המלחמה וגדל אצל סבו.
בזמן המלחמה אביה הועבר לצרפת במסגרת הצלת ילדים יהודים ע"י הברון רוטשילד ומשם ברח בהמשך לשווייץ.

אוצרות: דבורה מורג וענת מנדיל

הפתיחה ביום שישי ח' אלול תש"ף, 28.8.20 בשעה 11.00 בגלריה אורייתא, גני טל 16 הושעיה 

התערוכה נשים יוצרות מציאות עמק יזרעאל  היא מחווה לחלוצות העמק, פרי יוזמה של המועצה האזורית עמק יזרעאל בשיתוף פעולה עם העמותה לחקר אמנות, נשים ומגדר.

המיזם הייחודי משלב יצירות אמנות העוסקות בדמותן של החלוצות שחיו ופעלו בעמק מראשית ההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל ועד למחצית המאה שעברה.

יצירות האמנות מהדהדות את הקול האותנטי של הנשים הצעירות: חלוצות, פועלות ומנהיגות אשר יישמו, הלכה למעשה, את החזון הציוני ובמרכזו התשוקה לעבודת האדמה והחתירה לשוויון זכויות.

היצירות מוצגות בתערוכה זו לצד טקסט אישי של האמניות, והן משקפות מציאות חיים סוערת ורבת הפנים בתקופת טרום המדינה. סיפורן של הנשים מתואר בתערוכה זו מתוך נקודת מבט פמיניסטית, המערערת על הזיכרון הקולקטיבי האחיד באמצעות חשיפה של עדויות בכתב ובעל-פה שנלקחו מתוך מכתבים, יומנים וזיכרונות של חלוצות ובנותיהן.

מבטן של היוצרות משקף בתוכו את הפיצול בין הזהות האישית לזהות הלאומית; את הקשיים העצומים לצד הישגים לא מבוטלים בתקופה של התעוררות נשית ולאומית ובפרט את תרומתן העצומה של הנשים לפיתוח החברה, החקלאות, החינוך, הכלכלה והתרבות של החלוצים והחלוצות בארץ ישראל. כל יצירה הינה תוצר של מסע אישי של חשיפה, גילוי והנכחה.

לצד הצגת הסיפור של האישה הציונית, המהווה את גוף העבודות המרכזי והגדול בתערוכה, בחרנו להשמיע את קולן של הנשים הערביות והבדואיות ולהנכיח את תרבותן, הנטועה בעמק מזה מאות שנים.

התערוכה מתקיימת בגלריה לאמנות בית חנקין בכפר יהושע, במבואות אולם מופעים ביפעת, במירווח גלריה לאמנות בהרדוף ובגלריה אורייתא בהושעיה, והינה שנייה בסדרת התערוכות ״נשים יוצרות מציאות״ מטעם העמותה לחקר אמנות, נשים ומגדר בישראל (תערוכה ראשונה התקיימה בבית האמנים בראשון לציון).

נעילת התערוכה ב 30.10.20

קשתות של אור
אגי (אגנס) פריד
אוצרת: ליאורה לוי
פתיחת התערוכה
ביום שישי, כ"ד אדר, תש"ף, 20.3.20 בשעה 11.00

בגלריה אורייתא, רח' גני טל 16, הושעיה

'קשתות של אור'

אגי, ציירה לאורך השנים, טבע דומם בכחולים נפלאים וציורי נוף. לתערוכה בחרתי ציורים שיש בהם קומפוזיציות של מבנים שונים בעיקר בירושלים
ובנוה צדק שהקשת נוכחת בהם ודרכה נכנס האור.

קשתות של בתים, חלונות, דלתות שאגי ציירה בהם, בהתרגשות רבה, את האור שפורץ דרך הבתים בשובל רחב…

הקשת מחברת אותה לזיכרונות ילדות, לבית של סבתה ז"ל ברומניה, זיכרונות לרגעים יקרים מפז של ראשית חייה.

וכך אגי כותבת: "קשת מחברת בין לבין: בין לפני לבין כעת, בין שם ואז – לבין כאן ועכשיו.
הקשת מחברת בין עולמות חיי…קשת עבורי היא סמל של תקווה, פיוס והגשמה…היא ברית עולם".

התערוכה נפתחה בזמן קורונה, והיינו בגלריה אגי, אריה ואני.
עבורי זו הייתה חוויה מיוחדת שזכיתי לה והיא לא מובנת מאליה.
אגי עבורי היא אשה מוארת שתמיד יודעת לראות טוב ובעין מאירה את המציאות
ועל כך מבוססת ידידות הנפש של שתינו שנרקמת לאורך הרבה שנים.

צילמתי את אגי בסיור גלריה בתערוכה שלה, שבה היא משתפת במחשבות על קשתות,
על אור, על אור שחודר דרך סדק. הצילומים יאפשרו לכם סיור גלריה וירטואלי בתערוכה 'קשתות של אור'.

אני מודה שבימים אלה, כשאני חווה כאבים של אנשים שיקרים לי מאוד, משתדלת ללקט רגעים של אור.

התערוכה מסתיימת בסוף אוגוסט 2020