אוצרת: ליאורה לוי

פתיחה ושיח גלריה ביום שישי ז' ניסן תשע"ט, 12.4.19, בשעה 11.00 בגלריה אורייתא, גני טל 16 בהושעיה

" הביוגרפיה שלי נכתבת מחמרים
מוחשיים:
מים, עץ, צרן,
והרוח עושה כל שביכולתה
לפסל בהם
משהו אחר."             מירה טנצר.

דומה שהשיר של מירה טנצר נכתב על יצירותיה של אורן יזרעאלי, על ביוגרפית החיים שיוצרת את עצמה ללא הפסקה וכל החומרים שותפים להוויה שלה.
בתערוכה 'קירות חיים' נוצר קיר שהורכב כקומפוזיציה המכילה סיפורים מחייה של האמנית.
העץ כמצע וכחומר שתוחם התרחשויות פנימיות, ובעיקר החפצים שמספרים סיפור פרידה מהורים, מבית של חיים, מדורות שקדמו לה והורישו מסורת של תרבות, של טקסט, של בית דפוס על ריחותיו, הניירות למיניהם. זיכרונות סובייקטיביים וקולקטיבים, מכאן ומשם.
כל אלה יוצרים מעין פאזל ככותל חדש על קירות הגלריה בביתי, ומתכתבים עם התפילה האישית שלי 'צייר לנו בית רחב פתוח ומאפשר…שנעיד על עצמנו יש כניסה' (ל.ל).
החומרים והדימויים קשורים לבית, לטבע הבית, לחפצים המעידים על מערכת יחסים בין דורית. כלים שמצוירים בהשראת 'מורנדי' כטבע דומם, ארונות מטבח, ספות בצבעים עזים מהווים עדות לבית שהיה מלא חיים.
את תהליכי היצירה המתקיימים בסטודיו שלה, מאפיינות פעולות של צרוף וחיבור דימויים וחומרים, שמקורם במנעד רחב של תחומים וסדרות מתקופות שונות.

החוקרת רינה בנארי* מסבירה על מקומם של החפצים כסוכני זיכרון:
"ביכולתם הקונקרטית או הוירטואלית של החפצים, לשמר מידע ולאפשר לאדם 'לעבור' אל המקום בו התרחש אירוע משמעותי חד־פעמי או מתמשך ובו נקבעו דפוסי עולם -לגעת בו – ולשוב ממנו אל המציאות העכשווית.
החפץ החומרי מניע את השיח, מהווה גירוי קונקרטי שבזכותו נחשפים ביטויים ערכיים משמעותיים […] […] המונח חפץ כולל בתוכו מהות גשמית אותה ניתן לראות, לחוש ולגעת בה, והן את  המהות הרוחנית המבטאת כמיהה, רצון ונטיית לב…"
————————————————————————–

*רינה בנארי, עדות לתרבות חרבה – חוויית החפץ בזיכרון האישי כהווה סימבולי אצל יוצאי עיירות בפולין החיים בישראל, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ו, עמ' 278–286.

נעילת התערוכה ב 16.6.19