נתחיל משם הפרשה 'עקב' – עקב חזרה מאוחרת מחתונה משפחתית ואירוח של בני משפחה אהובים כאן בבית, המייל נכתב ונשלח רק היום.
השבוע הקשבתי לתוכנית ברדיו, תוכנית בגלי צה"ל עם אברי גלעד ועינת נתן 'משפחה גרעינית' שמשודרת בשעות הצהרים. התוכנית עסקה בנושא של הבטחות. נכנסתי באמצע התוכנית ושמעתי ילדה בת 12, דריה דוקטורי, שמספרת על ההבטחות שמבטיחים לה כילדה. היא דיברה מאוד יפה וסיפרה לדוגמה שסבא שלה מבטיח והוא תמיד מקיים את ההבטחות שהוא מבטיח לעומת הבטחות שסבתא שלה מבטיחה והיא לא מקיימת. היה מדהים לשמוע את יכולת הביטוי שלה לאבחן בין השניים,
וחשבתי עד כמה עניין ההבטחות שאנחנו נוהגים להבטיח לילדים/ לאנשים הן משמעותיות ויש לתת עליהן את הדעת. כי לעיתים הבטחנו ונדמה לנו שבוודאי ישכחו אם לא קיימנו.

ולמה חשובות הבטחות?
על מה אנחנו מברכים? ול מה מודים?
מה עלינו לזכור ובעקבות מי ללכת?

על מה מברכים?
בפרשת עקב אנחנו לומדים נקודה חשובה. משה מצווה את עם ישראל לברך את אלוהים על האוכל שנתן להם: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ" (ח, י)
אנחנו לומדים שעלינו לאכול, לשבוע ולברך את אלוהים על הארץ הטובה שנתן לנו.
הברכה היא מאפשרת לעצור לשנייה ולהעריך. שום דבר שנמצא על שולחננו הוא לא מובן מאליו. אגב, מפרשה זו נאמרת ברכת המזון.

על מה מודים?
חודש אוגוסט, חום אימים בחוץ, פקקים בכל כבישי הצפון, אין הרבה מקורות מים, כל מי שהיה בחו"ל חושב שמשה רבנו טעה בניווט אבל בפרשה שלנו יש הרבה תיאורים על טוב הארץ. : "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ"(ח', ח). וכן: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ" (יא, ט). ואני שנוסעת בכבישיה די הרבה מודה שאני מאוהבת. יש לנו ארץ יפה שמכילה הרבה גוונים של יופי. ולאכול תאנים ותמרים דבש מעצי הארץ זה טעם מיוחד. גם על הלחם והענבים הרימון ושמן הזית נודה ונגיד שהם מעולים. אז אני לומדת להודות על טוב הארץ הזו. אפילו, למען הגילוי הנאות התלבטתי אם לקרוא לפוסט – חלב ודבש אך בסוף בחרתי אחרת.

ומה עלינו לזכור?
עלינו לזכור שהכוח שלנו אינו בא מעצמנו. שלא נחשוב לרגע שכוחנו הוא זה שמוביל אותנו. הרבה פעמים אדם שטוב לו חושב לעצמו – "שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". כמה קל להרגיש כבנייני מנהטן. גבוהים. טופחים לעצמנו על השכם ללא הפסקה. אבל אני מבקשת לדבר על צניעות. לחשוב על כך שאנחנו שליחים בעולם הזה. כל מה שיש לנו הוא מבורא עולם.
קשה להלך על קו התפר הזה. כשמחמיאים לנו, כשאנחנו מצליחים, כשאנחנו מובילים מהלכים בחיינו. כמה קל להיות בגאווה. ואני מבקשת להיות בצניעות שהיא בעצם ענווה. אמנם עבדנו קשה כדי להצליח, אבל הכול בזכותו. לכן חשוב שנזכור את המשך הפסוק :  "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" . אלוהים מוביל אותנו בעולם הזה לפחות מבחינתי.

והבטחות?
בסיומה של הפרשה ישנה פניה לעם ישראל: "כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת, אשר אנוכי מצווה אתכם לעשותה, לאהבה את ה′ אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". לפנינו פניה, דרישה מאתנו והבטחה, מעין התחייבות מפורשת, מצד ה′ לבסס אותנו בכל חלקי ארץ ישראל: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה".
ומהי אותה המצווה?
"לאהבה את ה′ אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו".
אני מבטיחה להשתדל ולקיים לאהוב, ללכת בדרכיו ולדבוק בו.

מצטטת את המשוררת רבקה מרים מתוך 'פתקים':
"שוב הולך האלוהים איתי. אך לא כפעם, עת הנחתי צעדי על צעדיו והנחתי לו להוליכני,
עכשיו הוא מניח צעדיו על שלי, עד שאני יכולה לקרוא לאובדני בשם דרך."

שבת של נחמה של אהבה ושל שלום,

ליאורה

התמונה צולמה על ידי אתמול בזמן החופה המיוחדת של שרה ויהונתן שהתקיימה בשומרון, בשבח המקום והשעה.